בע"מ 1342/22פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 18.1.2022 (עמ"ש 37870-01-21, השופט הבכיר ש' אטרש , השופט ע' טאהא והשופטת ת' נסים שי ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת מיום 5.12.2020 (תמ"ש 29884-07-20, השופט מ' שדאפנה ).

2.

מקורו של ההליך דנן בסכסוך ירושה שנסב על עזבונו של אדם שהלך לעולמו בשנת 2014 (להלן: המנוח ), שהיה הבעלים הרשום של חלק מחלקת מקרקעין באזור נצרת. המבקש והמשיבים הם שלושה מילדיו של המנוח. בין הצדדים התנהלו בבית המשפט לענייני משפחה מספר הליכים הנוגעים לעזבונו של המנוח. ביום 6.2.2019 הסכימו הצדדים על מתן צו לקיום צוואה ועל מחיקת כלל תביעותיהם ההדדיות ללא חיוב בהוצאות משפט. בית המשפט לענייני משפחה נתן להסכמה זו תוקף של פסק דין (ת"ע 64290-05-17, השופט שדאפנה ).

3.

מבלי להידרש לכל פרטי ההתדיינות, בתמצית ייאמר כי פסק הדין מיום 6.2.2019 לא שם קץ לסכסוך והצדדים הגישו תביעות נוספות זה כנגד זה. בין היתר, ביום 16.2.2020 הגיש המבקש תביעה כנגד המשיבים, שבה עתר לסעד הצהרתי, לפיו הוא זכאי להשבת הכספים שהוציא לטענתו במרוצת השנים לצורך בניית נכסים בחלקת המקרקעין של המנוח (להלן: הנכסים ). תביעה זו נדחתה בהסכמת המבקש ביום 2.7.2020 (תמ"ש 37212-02-20, השופט שדאפנה ).

4.

ביום 14.7.2020 הגיש המבקש תביעה נוספת לבית המשפט לענייני משפחה, שבה נתבקש, בעיקרו של דבר, סעד הצהרתי דומה, אך זו הפעם תוך כימות סכום התביעה ששילם, לטענתו, על בניית הנכסים.

5.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה על הסף תוך חיוב המבקש בהוצאות, בקבעו כי בהתאם לגרסת המבקש עצמו האירועים מושאי התביעה התקיימו לכל המאוחר בשנת 1999, ולפיכך "אין ספק כי התביעה התיישנה". מעבר לנדרש בית המשפט לענייני משפחה הוסיף והבהיר כי המבקש מנוע מלהעלות כל טענה בסוגיית הנכסים, שכן זו כבר נדונה והוכרעה. עוד נקבע כי התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, המספיק כשלעצמו לצורך דחייתה, וציין כי התביעה נגועה בחוסר תום לב.

6.

ביום 20.1.2021 המבקש הגיש ערעור על כך לבית המשפט המחוזי. בערעור נטען, בין היתר, כי לא היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות, לנוכח העובדה שבית המשפט לענייני משפחה דן בתביעות אחרות שהוגשו על-ידי המשיב 2, אשר עסקו אף הן במקרקעין שבמחלוקת ובהן לא העלה המבקש מצדו טענת התיישנות (תמ"ש 30496-07-19 ו-תמ"ש 1391-06-20). עוד טען המבקש כי תביעתו לא לקתה בהתיישנות או בשיהוי, שכן עילת התביעה נולדה רק עם מתן הצו לקיום הצוואה בשנת 2019. בנוסף טען המבקש כי לא חלים כלפיו כל השתק או מניעות מהעלאת טענות בעניין החזר עלותה של הבנייה, להבדיל מסוגיית הבעלות בנכסים.

7.

בשלב מסוים הפנה בית המשפט המחוזי את הצדדים להליך גישור, אך זה לא צלח, ובהמשך לכך נדחה הערעור תוך חיוב המבקש בהוצאות. בית המשפט המחוזי ציין כי הטעם המרכזי שהצדיק את דחיית התביעה על הסף הוא קיומו של מעשה בית דין, והדגיש כי למבקש ניתן יומו בבית המשפט וכי הוא מיצה עד תום את זכותו לטעון בעניין הנכסים. בית המשפט המחוזי אף ציין כי לנוכח האמור, בשלב הנוכחי אין צורך לבחון מתי נולדה עילת התביעה.

8.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש טוען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי קיים מעשה בית דין בכל הנוגע לסוגיה של תשלום עבור בניית הנכסים. בהקשר זה טוען המבקש כי משיכת התביעות אינה חוסמת אפשרות לתביעה כספית בגין עלויות הבנייה, ומטעים כי ביום 6.2.2019 הוסכם על מחיקת התביעות ולא על דחייתן, כך שלא נוצר מעשה בית דין. בנוסף, המבקש טוען כי ביום 2.7.2020 מעד בלשונו כשהסכים לדחיית התביעה, כאשר למעשה כוונתו הייתה למחיקה. כמו כן חוזר המבקש על טענותיו לעניין ההתיישנות והשיהוי.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אף מבלי להידרש לתשובה. זאת, מאחר שהבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: בע"ם 5453/20 פלונית נ' פלונית , פסקה 12 (26.12.2021); בע"ם 1086/22 פלוני נ' פלוני , פסקה 14 (14.3.2022)). הבקשה נסבה בעיקרה על הכרעה בעניינם הקונקרטי של הצדדים ונטועה היטב בנסיבותיהם הפרטניות, והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית . כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה עלולה לגרום עיוות דין. טענותיו של המבקש נבחנו על-ידי הערכאות הקודמות ולא מצאתי כי נפל פגם בהכרעותיהן המצדיק התערבותו של בית משפט זה.

10.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.