בע"מ 1358/06 פלוני נ. פלוני

1.המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1962 ולהם שלושה ילדים בגירים. למרות שבני הזוג חיים בנפרד במשך שנים לא התגרשו בפועל. ביום 6.8.98 הגישה המשיבה תביעות למזונות ולמדור בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אך המציאה למבקש את כתבי בי-הדין רק ביום 16.10.98, כאשר ביום 13.10.98 פתח המבקש בהליכי גירושין בבית הדין הרבני וכרך אותם עם עניין המזונות ופירוק השיתוף. המבקש הגיש בקשה לדחות או למחוק את תביעת המשיבה על הסף בטענה כי כל מטרתה של המשיבה היתה "לשריין" את סמכות בית המשפט לענייני משפחה במקרה ויחליט המבקש לפנות לבית הדין הרבני. בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט פ' מרכוס, סגן נשיא) נענה לבקשת המבקש ודחה את תביעת המשיבה על הסף, משלא המציאה את כתבי בי הדין למשיב במועד הקבוע בדין חרף ההזדמנויות שהיו בידיה לעשות כן. בית המשפט קבע כי בכך נהגה בחוסר תום לב ובשימוש לרעה בהליכי בית המשפט. עוד קבע כי גם מכח תקנת הציבור דין התביעות להידחות על הסף וחייב את המשיבה בהוצאות בסך 35,000 ₪. כן קבע כי הצווים הזמניים שהוטלו בטלים וכי על המשיבה להשיב את כל הסכומים שקיבלה כמזונות זמניים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' בן עמי) קבע כי אפילו בהנחה שכתבי בי הדין לא הומצאו במועד הקבוע בדין מתוך כוונה "לשריין" את סמכותו של בית המשפט כאמור, התוצאה אליה הגיעה בית המשפט היא קיצונית ובלתי מידתית ולפיכך אין מנוס מלהתערב בה. בית המשפט קבע כי התביעות שהגישה המשיבה היו ענייניות ומשלכאורה זכאית היא לסעדים להם עתרה אין לומר שהוגשו שלא בתום לב. עוד קבע מתיאור השתלשלות העניין עולה כי המשיבה לא ידעה על פתיחת הליכי הגירושין על ידי המבקש כששלחה לו את כתבי בי הדין. לדעת בית המשפט, למרות המסקנה שהסיק בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה פעלה משיקולים זרים, ניתן היה למצוא דרך שקולה ומאוזנת יותר להעמידה על חומרת מעשיה, לאור חשיבותה של זכות הגישה לבית המשפט, שהיא זכות חוקתית, העובדה שמדובר בפגם פרוצדוראלי ושהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ניתנה למעלה משש שנים לאחר הגשת התביעות. עוד קבע כי העובדה שבית המשפט לא הורה על העברת הדיון לבית הדין הרבני תגרום לסיכול הדיון בתביעת מזונות האשה עקב מעשה בית דין. לאור כל זאת החליט בית המשפט לבטל את החלטת בית המשפט לענייני משפחה ולאפשר דיון בתביעות המשיבה לגופן. על החלטה זו הגיש המבקש את הבקשה שבפניי.

3.לטענת המבקש לא היה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה. המבקש מציין כי בית הדין הרבני פסק כי על המשיבה לקבל גט בדיון מיום 25.3.04. מאחר והמבקש אינו עומד על זכותו להשבת המזונות הזמניים ששולמו עד למועד זה לא ייגרם, לטענתו, למשיבה נזק מדחיית תביעתה על הסף והמשיבה יכולה להעלות את טענותיה בפני בית הדין הרבני. לטענת המבקש, הממצאים העובדתיים שנקבעו מגלים כי המשיבה השתהתה במסירת כתבי בי הדין לו, עד שנודע לה על הגשת התביעה לבית הדין הרבני. בכך עשתה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ונהגה בחוסר תום לב, שכן מהתנהלותה עולה כי כל חפצה היה "לשריין" את סמכותו של בית המשפט לעתיד לבוא.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטות הערכאות דלמטה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, אף שהמבקש מנסה לעטות על הבקשה עניין ציבורי, החורג ממחלוקת הצדדים נושא הבקשה גדור בסכסוך הספציפי, ועל כן חל הכלל שנוסח בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, על-ידי ממלא מקום הנשיא, כתוארו אז, שמגר. שנית, ולגופו של עניין, השאלה של "מירוץ הסמכויות" בין בתי המשפט האזרחיים ובתי הדין הרבניים בנושאים שבסמכותם המקבילה אינו סוגיה חדשה במשפטנו, וקורה כי בעוד אחד מבני הזוג היריבים חותר להגיע אל בית הדין הרבני, חותר השני להגיע אל בית המשפט לענייני משפחה. כל אחד מהם מבקש להשיג את השני ולזכות - כך הוא מאמין – ביתרון. זהו המצב שלפנינו. מאחר ובבסיס העניין עומדות לדיון זכויותיה של המשיבה למזונות ולמדור, גם אני, כמו בית המשפט המחוזי, סבורה כי דחיית תביעותיה של המבקשת על הסף בנסיבות העניין הינה "תוצאה קיצונית ובלתי מידתית באופן שאין מנוס מלהתערב בה". אכן, התנהלותה של המשיבה באי מסירת כתבי בי הדין למשיב במועד, אומרת דרשני. ואולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אפשר היה למצוא דרך מאוזנת יותר להעמיד את המשיבה על חומרת מעשיה, שכן במצב דברים זה, כפי שקבע בית המשפט, משמעות דחיית התביעות על הסף היא יצירת מעשה בית דין שעל בית הדין הרבני לכבד וכפועל יוצא מכך תביעתה בעניין מזונות לא תידון. כאמור, הגישה המשיבה תביעות למזונות ולמדור להם היא זכאית לכאורה, ובית המשפט המחוזי קבע כי אין לומר שהתביעות הוגשו בחוסר תום לב. עובדה היא כי נפסקו למשיבה מזונות טרום זמניים בזמן התנהלות ההליך שנמשך שנים. נראה לי כי באיזון שבין זכותה המהותית של המשיבה לקיים דיון ענייני בתביעותיה כחלק מזכות הגישה לערכאות, לבין הפגם הפרוצדוראלי של אי מסירת כתבי בי הדין במועד, ידה של זכות הגישה לערכאות, שהיא זכות חוקתית, על העליונה. על אדנים אלו השית בית המשפט המחוזי את החלטתו ולא מצאתי בטענותיו של המבקש עילה להתערב בהחלטה המנומקת. לפיכך, דין הבקשה להידחות.