בע"מ 1424/19 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1995 ונולדו להם שלושה ילדים. ביום 29.9.2011, לאחר שעלו יחסיהם על שרטון, הגישה המשיבה תביעות לחלוקת רכוש, משמורת ומזונות נגד המערער. זמן מה לאחר מכן חתמו השניים על "הסכם שלום בית ולחילופין הסכם גירושין" (להלן: ההסכם ). בהסכם נקבע כי הצדדים יפנו לטיפול זוגי, אך כי בכל עת רשאי כל אחד מהם, מכל סיבה שהיא, להפסיק את הטיפול ואת קשר הנישואין, וזאת בהודעה לצד השני. לפי ההסכם, משנשלחה הודעה כאמור, ייכנס לתוקפו חלקו השני של ההסכם – הוא הסכם הגירושין שהסדיר גם את הסוגיות הרכושיות בין בני הזוג. לגבי אלו נקבע כי על המבקש לשלם למשיבה "מזונות אישה וילדים" בסך 35,000 ש"ח בחודש, החל ממועד הפרידה ועד ליציאתו לגמלאות, וכי סכום זה יוותר בעינו גם לאחר הגיעם של הילדים לגיל 18. עוד נקבע, בין היתר, כי דירת המגורים תעבור לבעלות המשיבה אך המבקש יישא בכל החובות החלים על הבית; כי חובות בני הזוג יחולו על המבקש; כי המבקש יוסיף לשאת בכל הוצאותיהם החריגות של המשיבה ושל הילדים; כי נכסי קריירה ומוניטין לא יאוזנו בין הצדדים; וכי רכוש נוסף יחולק באופן שווה בין בני הזוג.

2.

ביום 3.11.2011 נתן בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן (כב' השופטת ט' קופרמן פרדו ) להסכם תוקף של פסק דין, ואישר את רכיביו הממוניים כ"הסכם ממון" לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 בכפוף לתיקונים מסוימים שהוכנסו בו. עובר לאישור ההסכם, התקיימו שני דיונים בהליך שבהם הופיע המבקש ללא ייצוג. בדיון הראשון הבהיר בית המשפט למבקש כי מוטב שייוועץ בעורך דין כדי להבין את כל משמעויות ההסכם, אך המבקש דחה הצעה זו וציין כי הוא מבין את משמעות ההסכם ואינו מעוניין להיוועץ בעורך דין. למחרת היום, ולאחר דיון נוסף, אושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק דין כאמור. לאחר הדברים האלה, ביום 24.7.2013 שלחה המשיבה למבקש הודעה על רצונה להתגרש, וביום 9.9.2013 תבע המבקש את ביטול ההסכם.

ביום 25.6.2018 דחה בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' סגן הנשיא מ' הכהן ) את התביעה בעיקרה. לאחר דיון מפורט במכלול החומר שנפרש לפניו קבע בית המשפט כי המבקש לא עמד ברף ההוכחה הגבוה הנדרש לביטול הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, וכי לכן אין לקבל את תביעתו. בפרט נקבע כי המבקש לא הוכיח את התקיימות יסודות עילות העושק, הכפייה, הטעות או ההטעיה שמכוחן עתר לביטול ההסכם, ואף לא חוסר תום לב מצד המשיבה. עם זאת, בית המשפט ראה להושיט למבקש סעד שלא התבקש על ידו כך שדמי המזונות הקבועים בהסכם יפחתו כל אימת שאחד משלושת הילדים יגיע לגיל 18.

3.

המבקש ערער על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטים ת' בזק רפפורט , ד' טפרברג , ו מ' אילני ) דחה את הערעור ביום 24.1.2019, תוך שאימץ את מסקנות בית משפט השלום והקביעות העובדתיות שעמדו ביסודו. בעיקרם של דברים נקבע כי אין עילה להתערב במסקנת בית משפט השלום שלפיה הגם שההסכם מיטיב בבירור עם המשיבה, לא נפל פגם בכריתתו. עוד נדחתה טענת המבקש שלפיה יש לבטל את ההסכם מכיוון שלכתחילה לא היה בכוחו של המבקש לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו בגדרו.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי שבגדרה חוזר המבקש על טענותיו לפני הערכאות הקודמות בדבר פגמים בכריתת ההסכם, ומוסיף וטוען כי אכיפת ההסכם תגרור אותו לכדי קשיים כלכליים ניכרים, לפשיטת רגל שסופה לפגוע גם במשיבה ובילדיהם ולמצוקה נפשית של ממש.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 407א ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.