בע"מ 1477/01 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופטת ד' דורנר :

1.המערער, עורך-דין במקצועו, מואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בביצוע עבירה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות במתלונן, נער כבן 14 וחצי.

על-פי כתב-האישום, בעת שגלש המתלונן בתאריך 15.2.00 באתר אינטרנט שבו נערכו התכתבויות ארוטיות, נוצר קשר בין המערער לבין המתלונן, וזאת לאחר שהמערער הציג עצמו בפני המתלונן כנער בן-גילו של המתלונן, האמור ללמוד באותו בית-ספר שבו אמור היה המתלונן להתחיל ללמוד למחרת. בסופה של ההתכתבות הזמין המערער את המתלונן לפגישה בשעות הלילה בגן ציבורי שבשכונת הר-נוף בירושלים. המתלונן, מתוך סקרנות, נענה להזמנה. כאשר נפגש עם המערער בשער הגן הציבורי, הוביל אותו הלה אל תוך השיחים בגן, וזאת בתואנה שהנער שעמו קבע המתלונן פגישה ממתין שם. אז, באיומי סכין, ביצע המערער במתלונן מעשה מגונה, לאחר שהוריד את מכנסיו ותחתוניו של המתלונן. המערער אף איים על המתלונן כי יהרגו אם המתלונן יספר על אשר אירע לו.

בעקבות תלונה שהוגשה על-ידי המתלונן, שסיפר אותו הערב על המעשה לבני משפחתו, יזם המתלונן, בהוראת המשטרה, פגישה נוספת עם המערער באותו גן ציבורי, שבעקבותיה נעצר המערער, ונפתחה נגדו חקירה.

2.מכוח צווים שיפוטיים שהוצאו לבקשתו, לא פורסם שמו של המערער. ואולם משהוגש בתאריך 23.5.00 כתב-האישום כנגד המערער, החליט בית-המשפט המחוזי בירושלים לבטל את צו איסור הפרסום. המערער עתר כנגד החלטה זו לבית-משפט הגבוה לצדק, ובהסכמת המדינה, הוחלט להשאיר את צו איסור הפרסום בעינו עד לסיום משפטו של המערער בבית-המשפט המחוזי.

3.בתאריך 26.6.00 הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים - בהתאם להוראת סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א1961- - בקשה להשעיית המערער באופן זמני מעיסוק בעריכת-דין, שבגידרה נתבקשה השעיית המערער מלהופיע בפני בתי-משפט ומלטפל בענייניהם של קטינים.

בקשת היועץ המשפטי לממשלה נדחתה, ועל-כן הגיש היועץ המשפטי לממשלה ערעור לבית-הדין הארצי של לשכת עורכי-הדין.

במסגרת הדיון בערעור, לא הייתה מחלוקת על-כך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למערער, ועל-כך שבעבירה המיוחסת לו, כשלעצמה, יש משום קלון.

לאור זאת, ערעור היועץ המשפטי לממשלה נתקבל בחלקו ברוב דעות - כנגד דעת-המיעוט שסברה כי ראוי לקבל את הערעור במלואו - באופן שהמערער הושעה אך מלהופיע בפני בתי-משפט. בפסק-דינו הטעים בית-הדין הארצי, כי הגם שהעבירה המיוחסת למערער אינה קשורה ישירות לביצוע תפקידו של עורך-הדין, הרי שהיא מעידה על כי מבצעה אינו מסוגל לשלוט ביצרו ויש באופיו פגם הפוגע באמון שבית-המשפט נותן בעורך-הדין.

4.בערעור בפנינו על החלטה זו טען המערער, כי ראוי לבטל את השעייתו. זאת, משום שעומדת לו חזקת החפות ומכיוון שסיכוייו לצאת זכאי בדינו טובים, וכן לנוכח התארכות ההליכים במשפטו, הגורמת לכך שההשעיה פוגעת בפרנסתו, המבוססת בעיקר על הופעות בפני בתי-משפט, כמעט באופן מוחלט, ועל-כן אינה מידתית. עוד צוין, כי המשיב השתהה בהגשת בקשת ההשעיה וכי המערער עסק במשך מספר חודשים בעריכת-דין מבלי שאינטרס הציבור ייפגע.

5.לנוכח טענת המערער בדבר הסיכוי הגבוה לזיכויו מן העבירה המיוחסת לו, עיינו בחומר החקירה שבעניינו. במרכזו מצויה עדות המתלונן, הנתמכת הן בעדות לגבי מצבו הנפשי של המתלונן בתכוף לאחר המעשה המיני שנעשה בו, והן בהתנהגות המערער, שנמלט מפני שוטרים בתחילת הפגישה השנייה שיזם עמו המתלונן על-פי הדרכת המשטרה.

תשתית ראייתית זו עולה על הנדרש לצורך העברת נטל הבאת הראיות אל הנאשם, על-פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, שכידוע דורש אך ראיות דלות ובסיסיות (ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי , פ"ד ד' 504, בע' 527). תשתית ראייתית זו אף בעלת עוצמה המספקת למעצר. לא-כל-שכן, שעוצמתה מספיקה לצורך קבלת החלטה על השעיה זמנית מעיסוק בעריכת-דין, שפגיעתה ודאי פחותה מאשר הפגיעה שבשלילת חירותו של אדם.

הקלון בעבירה שבה מואשם המערער הוא חד וברור, וההתנהגות הנקלית המיוחסת לו משליכה ישירות על עבודתו כעורך-דין בכלל, ועל הופעותיו בפני בתי-משפט בפרט, שבגדרן הוא מופיע כנאמן בית-המשפט, שעליו מוטלות חובות אתיות, ואשר זוכה לאמון מכוח היותו עורך-דין.

בנסיבות אלה, ולנוכח הצו שניתן בדבר איסור פרסום שמו של המערער - שמכוחו יכול המערער להמשיך ולנהל את משרדו ללא הפרעה - השעייתו החלקית היא האמצעי הפוגע המתון ביותר האפשרי.

משכך, וכאשר הפגיעה באינטרס הציבורי נובעת מעצם עבודת המערער כעורך-דין בעת שהוא מואשם בעבירה הנושאת עימה קלון, אין לייחס משקל של ממש אף לתקופה שבמהלכה נמנע המשיב מלהגיש בקשה להשעיית המערער.

אשר-על-כן, אנו דוחים את הערעור.