בע"מ 1489/17 פלוני נ. לשכת רווחה קרית אונו

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט צ' ויצמן ) מיום 12.2.2017 בע"א 22908-02-17, במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (סגן הנשיאה נ' פישר ) מיום 9.12.2017 בתמ"ש 4604-01-13. בד בבד הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.

ע' (להלן: הקטינה ), ילידת 2006, היא בת להורים גרושים - המבקשת והמשיב 2 (להלן: האם

ו- האב ). כעולה מחווׂת הדעת מיום 30.1.2017 ומיום 5.2.2017 של ד"ר גילה שן, פסיכיאטרית מומחית לילדים ולנוער אשר בדקה את הקטינה (להלן: פסיכיאטרית הילדים ), וד"ר רחל מאור מלשכת הפסיכיאטר המחוזי (להלן: הפסיכיאטרית המחוזית ), עליהן עוד יורחב בהמשך, הקטינה מתגוררת עם אמה ומסרבת לפגוש את אביה, עמו יש לה "יחסים מורכבים". במשך תקופה הייתה הקטינה במעקב ובטיפול תרופתי ופרטני במרפאה מסוימת, אך לא שיתפה פעולה עם הטיפול. לפני כחצי שנה הומלץ על אשפוזה של הקטינה במחלקת ילדים במרכז רפואי לבריאות הנפש, על רקע "הפרעה כפייתית קשה וממושכת שלוותה בסרבנות ללכת לבית ספר, במקביל לסירוב לדאוג לצרכיה הבסיסיים בבית". האם סירבה לאשפוז, ובהתערבות גורמי הרווחה ובהסכמת בית המשפט הוחלט בשעתו שלא לאשפז את הקטינה, וחלף זאת לאפשר ניסיון התערבות אמבולטורי במרפאה אחרת. על אף שתחילה ניכר היה שיש שיפור קל במצבה הכפייתי והתפקודי של הקטינה, חלה לאחרונה "שוב רגרסיה למצב הראשוני בו הגיעה למרפאה". הטיפול התרופתי אשר הביא להטבה במצבה של הקטינה הופסק על ידי האם, בניגוד להמלצה הרפואית, ובד בבד חלה החמרה במצבה הבריאותי של הקטינה. הקטינה נבדקה בחדר מיון והומלץ על המשך בדיקות, אולם האם אינה מצליחה להביא אותה להיבדק או "לשים לה גבולות".

3.

גב' שרון אנג'ל קוגלר, עובדת סוציאלית לחוק הנוער במחלקה לשירותי רווחה בעיריית קרית אונו (להלן: העובדת הסוציאלית ), הגישה לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון ביום 5.2.2017 בקשה דחופה, בהסכמת האב, המלווה בתצהירה המנומק של העובדת הסוציאלית, ל"אשפוזה של הקטינה לצורך טיפול פסיכיאטרי" לפי סעיף 3ד(1) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: החוק ). לבקשה צורפה חוות דעתה של פסיכיאטרית הילדים, בה נכתב כי "אנו מתרשמים שהישארותה של הקטינה בבית משמרת את התסמינים הגופניים והנפשיים הקשים, זאת בנוסף לסרבנות בית הספר הנמשכת כבר למעלה משנה. לאור זאת אנו סוברים כי אין מנוס אלא לאשפזה במחלקת ילדים [במרכז רפואי לבריאות הנפש], על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), בשל סיכון למצבה הפיזי והנפשי". כן צורפה חוות דעתה של הפסיכיאטרית המחוזית "בהתאם לסעיף 3ה לחוק הנוער (טיפול והשגחה)", המבוססת על ממצאי הבדיקה שערכה פסיכיאטרית הילדים, ובה נכתב כי "... אני תומכת בדעתה של ד"ר שן כי קיימת אפשרות של ממש שהקטינה סובלת מהפרעה נפשית קשה המלווה בהתנהגות המסכנת את עצמה שעלולה כיום להביא לנזק נפשי חמור להתפתחותה וממליצה על אשפוזה לצורך אבחון במחלקת ילדים על פי התיקון לחוק הנוער (טיפול והשגחה)".

4.

בדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה ביום 6.2.2017 ציינה העובדת הסוציאלית כי נפלה "טעות הקלדה" בסעיף הרלבנטי לבקשה, וכי הסעיף הנכון הוא סעיף 3ג(א) לחוק, אשר עניינו בדיקה פסיכיאטרית באשפוז, להבדיל מאשפוז לצורך טיפול

פסיכיאטרי, המוסדר בסעיף 3ה לחוק. מאחר שבא כוח האם לא התייצב לדיון, נערך דיון המשך בבקשה ביום 9.2.2017. בתום הדיון נתן בית המשפט לענייני משפחה את החלטתו, לפיה יש להורות על אשפוזה של הקטינה במרכז רפואי לבריאות הנפש לצורך אבחון מצבה הנפשי, כאמור בסעיף 3ג לחוק. במסגרת ההחלטה עמד בית המשפט על מצבה הקשה, החמור והבולט לעין של הקטינה, וכן על מאמציה הכנים של האם להיטיב עם מצבה שלא באמצעות אשפוז - מאמצים אשר למרבה הצער לא נשאו פרי. כדוגמה לכך, ציין בית המשפט כי הבקשה הנוכחית לאשפוז באה לאחר שבמשך חצי שנה קיבלה האם, לבקשתה, הזדמנות לאפשר לקטינה טיפול תרופתי מלא, מיטיב ומקדם בקהילה, אך גם ניסיון זה נכשל, לאור הפסקת הטיפול על ידי האם, בניגוד לעמדת הגורמים המקצועיים אשר דווקא ראו שיפור במצבה של הקטינה.

5.

האם הגישה ערעור בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. במסגרת הערעור טען בא כוחה של האם כי שגה בית המשפט לענייני משפחה כשהורה על אשפוז הקטינה לצורך אבחון מצבה הנפשי כאמור בסעיף 3ג לחוק, בעוד שמתצהירה של העובדת הסוציאלית, כמו גם מחווׂת דעתן של פסיכיאטרית הילדים והפסיכיאטרית המחוזית, עולה כי עניינה של הבקשה הוא אשפוז לצורך טיפול פסיכיאטרי, לפי סעיף 3ה לחוק, אשר דורש התקיימותם של תנאים נוספים שלפי הטענה לא התמלאו בעניינה של הקטינה.

בית המשפט הבהיר כי בקשתה הראשונית של העובדת הסוציאלית אכן הוגשה בטעות על פי סעיף 3ד לחוק, המתייחס לטיפול נפשי במרפאה, וכי נדרש במסגרתה אשפוז לצורך טיפול בקטינה (כפי שגם הומלץ על ידי פסיכיאטרית הילדים), המוסדר דווקא בסעיף 3ה לחוק. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי הובהר על ידי העובדת הסוציאלית בדיון בבית המשפט לענייני משפחה כי המבוקש הוא למעשה אשפוז לצורך אבחון

מצבה הנפשי של הקטינה לפי סעיף 3ג לחוק. בית משפט קמא עמד על כך שמתצהירה של העובדת הסוציאלית וממכתבה של פסיכיאטרית הילדים עו לה "מצב קשה ביותר של הקטינה", המצריך אבחון משמעותי יותר ממה שנעשה עד כה, בניתוק מן האם, אשר יהא בו כדי לאפשר לצוות הרפואי לתת המלצות טובות ומדויקות יותר בכל הקשור לטיפול בקטינה. אבחון זה, קבע בית המשפט, "מחויב המציאות עוד קודם למתן הטיפול". עוד נקבע, כי חוות דעתה של הפסיכיאטרית המחוזית, אשר ממליצה על אשפוזה של הקטינה לצורך אבחון, "מבהירה הן את המבוקש על ידי המשיבים והן את האמור בחוות דעתה של הפסיכיאטרית ד"ר שן וממקדת את הבקשה לאשפוז לצרכי אבחון בלבד בשלב זה". על כן, ומאחר שהוכחו שאר התנאים הנדרשים לפי סעיף 3ג לחוק לצורך אשפוז לשם אבחון, קבע בית המשפט כי יש לדחות את הערעור ולהורות על אשפוז הקטינה כאמור למשך 7 ימים.

עם זאת, בית המשפט עמד על כך שלא מונה לקטינה אפוטרופוס לדין אשר יציג את עמדתה שלה , בניגוד לעמדת הוריה החלוקים ביניהם (כאמור, האם מתנגדת לאשפוז בעוד האב תומך בו). על כן, בית המשפט הורה על מינוי אפוטרופוס לדין לקטינה ועל דחיית מועד אשפוזה לצורך האבחון ליום 19.2.2017, כאשר במועד זה תינתן לאפוטרופוס אפשרות להביע את עמדתו בנדון, ככל שיסבור שיש מקום לעכב או למנוע את אשפוז הקטינה.

6.

בבקשת רשות הערעור שלפני טוען בא כוח האם כי על בתי המשפט "לדקדק על כל קוצו של יוד" ולעמוד על ההבחנה שבין סוגי האשפוז לפי סעיפים 3ג ו- 3ה לחוק, וכי ממילא לא מתקיימים בענייננו התנאים הנדרשים לאשפוז הקטינה לפי שני הסעיפים האמורים. זאת, לטענת בא כוח האם, מאחר שבניגוד לאמור בחוות דעתה של הפסיכיאטרית המחוזית, אין כל ראיה או חוות דעת אחרת לפיהן הקטינה סובלת מהפרעה נפשית קשה. עוד נטען, כי הקטינה עברה "אבחונים אין ספור", והיא אינה זקוקה לאבחונים נוספים. בנוסף, נטען כי אבי הקטינה "דוחף" לאשפוזה במטרה להביא להכרזה עליה כעל "קטין נזקק" לפי סעיף 2 לחוק, וכי האשפוז הוא למעשה "אשפוז סוציאלי אסור".

7.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לרבות בחווׂת הדעת המקצועיות המצורפות, אין בידי לקבל את הבקשה.

8.

החלטותיהן של הערכאות קמא להורות על אשפוזה של הקטינה לצורך בדיקתה הפסיכיאטרית ואבחון מצבה הנפשי לא באו יש מאין וכלאחר יד, אלא לאחר זמן רב מאוד שבו סובלת הקטינה מ הפרעה כפייתית קשה וממושכת , אשר לפי עמדת הגורמים המקצועיים, פוגעת באופן עקבי הן במצבה הנפשי הן במצבה הגופני. כאמור, מאמציה של האם לסייע לבתה שלא באמצעות אשפוז, אשר זכו לגיבוי שאינו מובן מאליו מבית המשפט, לא השיגו את יעדם, ולמרבה הצער נראה כי מסגרת הטיפול האמבולטורית בקטינה מיצתה את עצמה.

בנוסף, ובניגוד לטענת בא כוח האם, נראה כי התמלאו התנאים המחמירים הקבועים בסעיף 3ג(א) לחוק, אשר נוסחו כדלקמן:

"בית משפט הדן בענינו של קטין רשאי להורות על אשפוז הקטין בבית חולים שעליו יורה ובתנאים שיקבע, לצורך אבחון מצבו הנפשי של הקטין, אם סבר, על סמך חוות דעת של פסיכיאטר מחוזי, הנסמכת על חוות דעת של פסיכיאטר מומחה לילדים ולנוער שבדק את הקטין, כי קיימת אפשרות של ממש שהקטין חולה במחלת נפש או שיש לו הפרעה נפשית קשה והמחלה או ההפרעה עלולות לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיסי מיידי או להביא לנזק נפשי חמור להתפתחותו, וכי לא ניתן לאבחן את מצבו הנפשי של הקטין אלא בדרך של אשפוז."

כאמור, לבתי המשפט קמא הוגשה חוות דעת הפסיכיאטרית המחוזית, הנסמכת על חוות דעתה של פסיכיאטרית הילדים אשר בדקה את הקטינה, ול פיה "קיימת אפשרות של ממש שהקטינה סובלת מהפרעה נפשית קשה המלווה בהתנהגות המסכנת את עצמה שעלולה כיום להביא לנזק נפשי חמור להתפתחותה וממליצה על אשפוזה לצורך אבחון במחלקת ילדים על פי התיקון לחוק הנוער (טיפול והשגחה)". אין בכוונתי לפרט דוגמאות קונקרטיות למצבה הקשה של הקטינה, אך אציין כי אלו הובאו בהרחבה בחווׂת הדעת של הגורמים הטיפוליים ובדיווח של מנהלת בית הספר שבו למדה הקטינה.

עוד אעיר, כי בהעדר אבחון ברור של מצבה של הקטינה, החלטתם של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי להורות על אבחונה טרם

מתן החלטה על אשפוזה לצורכי טיפול פסיכיאטרי, היא סבירה ואף מתחייבת. זאת, בהינתן העובדה שבדיקה פסיכיאטרית מקיפה שתיערך לקטינה תוכל לסייע בידי הגורמים המקצועיים להמליץ באופן טוב ומדויק יותר על המשך הטיפול הנדרש והמיטבי בקטינה, בין אם על ידי טיפול באשפוז או טיפול במרפאה ובין אם בכל דרך אחרת שתיקבע בהתאם להחלטות בית המשפט וחווׂת הדעת המקצועיות.

9.

אשר על כן, הבקשות לרשות ערעור ולעיכוב ביצוע נדחות, בלא צו להוצאות.