פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
1509/14
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. פלונית
2. פלונית
3. פלונית
4. מנהלת אגף הרווחה בעירית נתניה
בקשת רשות
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד מיום 4.2.14 ברמ"ש 14772-11-13
שניתן על-ידי השופטת ו' פלאוט
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד (השופטת ו' פלאוט ) מיום 4.2.14 ברמ"ש 14772-11-13, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת בית משפט השלום בנתניה (השופט ניר עוז נאוי ) מיום 30.9.13 בת"א 25562-10-12. עניינה של הבקשה- הכרה בחסינותן של המשיבות, עובדות סוציאליות באגף הרווחה של עיריית נתניה, במסגרת תביעה נזיקית שהוגשה על ידי המבקש.
רקע והליכים
ב.
המבקש גרוש ואב לשתי בנות. ביום 30.12.09, הגיש המבקש תביעת משמורת (תמ"ש 21867-01-10) בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (בפני השופטת ח' שירה ). במסגרת הליך זה הגישו המשיבות תסקיר לבית המשפט בנוגע למשמורת בנותיו של המבקש. התסקיר לא בא בהמלצה חיובית בנוגע למבקש. ביום 17.10.12 הגיש המבקש תביעה נזיקית לבית משפט השלום בנתניה (ת"א 25562-10-12), במסגרתה טען כי התסקיר שהוגש שקרי ומוטה וגרם נזק לו ולבנותיו; המבקש עתר לסעד כספי ולביטולו של התסקיר. בגדר ההליך, הוגשה הודעה לבית המשפט, בה התבקשה הכרה בחסינותן של המשיבות בהתאם להוראות סעיפים 7א-7ג לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח-1968 (להלן הפקודה ). בית המשפט-בהחלטתו מיום 30.9.13-קבע, כי החלטת העירייה סבירה וכי המבקש לא הראה שנפלו בה פגמים קיצוניים. צוין, כי המבקש ויתר על זכותו לחקור את מגישת ההודעה. בהתאם לכך, דחה בית המשפט את התובענה נגד המשיבות, וצירף את עיריית נתניה כנתבעת בהליך.
ג.
על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור (רמ"ש 14772-11-13), בה טען כי ההחלטה האמורה מונעת מבית המשפט לרדת לחקר האמת ומאפשרת למשיבות להתחמק מעונשן על מעשיהן הרשלניים. בפסק הדין מיום 4.2.14 נאמר, כי לאמתו של דבר עסקינן בערעור בזכות. לגוף הדברים, דחה בית המשפט את הערעור, וחזר על קביעתו של בית משפט השלום, לפיה לא הניח המבקש תשתית ראויה בערעור בדבר פגמים בהחלטת העירייה.
הבקשה
ד.
מכאן בקשת רשות הערעור, בה טוען המבקש – המייצג את עצמו – כי בית המשפט המחוזי התעלם מן הראיות שצירף לתביעתו, וכי ההכרה בחסינותן של המשיבות אינה מוצדקת שעה שפעלו "מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו" כמוגדר בסייג לחסינות עובדי ציבור בסעיף 7א לפקודה. עוד טוען המבקש, כי המקרה דנן מהוה חלק מתופעה רחבה יותר בה פקידות סעד ועובדות סוציאליות פועלות באופן בלתי מבוקר ובניגוד לנהלי עבודה, ונהנות מחסינות כעובדות ציבור.
הכרעה
ה.
לאחר העיון בבקשת רשות הערעור לא אוכל להיעתר לה. עיון בבקשה מלמד, כי אינה מעלה שאלה משפטית כללית והיא תחומה למערכת העובדות והנסיבות הקונקרטית. עניינה האמיתי של הבקשה בשאלה האם בנסיבות היה על בית המשפט להכיר בחסינותן של המשיבות. שאלה נסיבתית זו גדורה - במובהק - בעובדות המקרה. ככזו, אין היא באה בקהל המקרים שבהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. ברי כי גם לא נגרם למבקש עיוות דין, באשר טענותיו המהותיות יתבררו בגדרו של ההליך העיקרי בבית משפט השלום, בו העיריה היא הנתבעת.
ו.
לטעמי, השימוש בסייג שבסעיף 7א לפקודה, קרי, אי מתן חסינות על מעשה "שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשויון נפש לאפשרות גרימתו" צריך להתפרש בצמצום, כדי למנוע רדיפה אישית של עובדי ציבור, להבדיל מתביעה נגד הרשות שהם עובדים, אשר במסגרתה יכול להתברר כל הנחוץ והרלבנטי, גם לגבי העובדים עצמם. הדעת נותנת כי המקרים של "כוונה לגרום נזק" יהיו ככלל מעטים, אך גם נושא "שויון הנפש" צריך להיבדק בזהירות, בלא נעילת הדלת במקרים המתאימים. מטרת המחוקק היתה להרחיב את חסינות עובדי הציבור, למעט במקרים חמורים (הנוסח השתנה בין הצעת החוק לקבלתה, ראו הצעות חוק הממשלה תשס"ג 136 ודברי
ההסבר), אך תוך הבטחת הפיצוי לנפגע ושימור רכיב ההרתעה. כל אלה צריך שיהיו לנגד עיניהם של בתי המשפט.
ז.
במקרה דנא, כאמור, לא ננעלה הדלת ואין מקום להתערבות נוספת בגלגול שלישי. אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.
ניתנה
היום, י"ח באדר ב התשע"ד (20.3.2014).
ש ו פ ט