בע"מ 1584/08 פלוני נ. פלוני

1.

המשיבה ובעלה המנוח רכשו מגרש שעליו בנו בית מגורים. ביום 24.8.89 חתמו המשיבה ובעלה על תצהיר לפני עורך דין לפיו הם מעבירים את מלוא הזכויות במגרש במתנה לבנם. בשנת 1998 נרשם הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם הבן בלבד. הבית הושכר על ידי הבן או על ידי אחותו שהיתה מיופת כוח שלו. הבן נפטר במפתיע בשנת 2000 והמשיבה תבעה להצהיר כי היא בעלת מחצית מהזכויות במגרש ובבית המגורים שעליו. לביסוס טענתה הציגה המשיבה מסמכים משנת 1991 ו-1996 בהם כתב הבן המנוח כי הוריו שותפים לנכס. במסמך אחד הוצהר כי ההורים שותפים בשיעור של 40% ובמסמך המאוחר יותר הוצהר כי הם שותפים במחצית הנכס. המבקשים הינם אלמנתו של הבן המנוח וילדיהם.

2.

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת ש' ברגר) דחה את תביעת המשיבה וקבע כי המסמכים שהציגה המשיבה אינם ממלאים אחרי דרישת הכתב שבחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 שכן הם אינם מעידים על גמירות דעתם של הצדדים ועל מסוימות העסקה, ולפיכך אין לראות בהם התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין. לפיכך, משרשום הנכס על שם הבן המנוח בלבד הוא שייך ליורשיו.

3.

בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נחלקו השופטים בדעותיהם. דעת המיעוט (כב' השופטת ש' שטמר) דחתה את הערעור אך מנימוקים שונים מאלו של הערכאה הראשונה. דעת המיעוט ציינה כי מאחר שהמשיבה טוענת נגד רישום החלקה הרי שנטל השכנוע הוא עליה ונטל זה כבד הוא מאחר שהתביעה מופנית נגד עזבונו של הבן, אשר אינו יכול למסור את גרסתו. דעת המיעוט סברה כי משמעות טענותיה של המשיבה היא כי מחצית מהזכויות בנכס ניתנו לבן המנוח בנאמנות על מנת שאחרי מותה של המשיבה הוא יחלקן בין ילדיה. על סמך הראיות שהובאו בתיק סברה דעת המיעוט כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה להראות כי מחצית מהזכויות בנכס הועברו לבן בנאמנות לטובת יתר יורשיה.

דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' וילנר בהסכמת כב' השופט י' עמית) קיבלה את הערעור בסוברה כי המשיבה עמדה בנטל להראות כי מחצית מהזכויות בנכס ניתנו לבן המנוח בנאמנות. דעת הרוב ציינה כי בצורת הנאמנות הקלאסית נרשם הנכס המוחזק בנאמנות על שם הנאמן, אך חרף הרישום הנאמן אינו בעל הזכויות בנכס. במקרה דנן הסתמכה דעת הרוב, בקביעתה כי אכן הוכחה נאמנות, על עדותה של המשיבה, על המסמכים בהם הצהיר הבן על השותפות של הוריו בנכס ועל עדותה של המבקשת 1, אלמנתו של הבן. באשר לרישום בלשכת המקרקעין סברה דעת הרוב כי בנסיבות המקרה דנן, בו עסקינן ביחסי נאמנות, אין לייחס כל משמעות לרישום זה שנערך בשנת 1998, שכן היה מדובר ברישום טכני בלבד הנובע מהסדרת מרשם המקרקעין.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. המבקשים טוענים כי הבקשה מעלה שאלה משפטית אשר תמציתה היא "האם ניתן, ראוי ונכון ליתן צו הצהרתי בדבר הענקת זכות במקרקעין, הרשום על שם מנוח, לטובת מבקש הצו, כאשר זכויות המנוח בלשכת רישום המקרקעין נעשו בידיעתה הגמורה של מבקשת הצו וכאשר הבקשה למתן הצו הוגשה לראשונה ע"י המבקשת שלא בחייו של המנוח, אלא בחלוף 4 שנים לערך מעת פטירתו וכאשר אין המדובר "בעסקה במקרקעין" בין המנוח ומבקש הצו, כמשמעותה בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ). וכל זאת בין היתר לאור הוראת סעיף 125(א) רישא לחוק המקרקעין הקובעת כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראייה חותכת לתוכנו.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. למרות ניסיונם של המבקשים להציג את עניינם כמעלה שאלה משפטית עקרונית, הרי שלא שוכנעתי כי כך הדבר. אכן, דעתם של שופטי בית המשפט המחוזי נחלקה, אך מפסק דינם עולה בבירור כי המחלוקת הינה עובדתית ונוגעת לפרשנות השונה שניתנה לראיות שהוצגו בפני הערכאה הדיונית, ולא נובעת ממחלוקת משפטית כלשהי. הן דעת הרוב והן דעת המיעוט הסכימו כי הרישום במרשם המקרקעין אינו חזות הכל במקרה זה, וכי לו תוכיח המשיבה כי חתמה על עסקת נאמנות עם בנה, הרי שיקבע כי למשיבה ישנן זכויות בנכס (וראו לעניין זה ע"א 3829/91 וואלס נ' גת , פ"ד מח(1) 801 (1994)). בעוד שדעת המיעוט סברה כי המשיבה לא עמדה בנטל הוכחה זה, הרי שדעת הרוב חשבה כי הראיות שהוצגו די בהן כדי להרים נטל זה. אכן יתכן ובבסיס הקביעות השונות עומדת גישה שונה באשר למשקל שיש ליתן לרישום במרשם המקרקעין כאשר נטענת טענת נאמנות, ול"כובד" הנטל על הטוען בניגוד לאמור במרשם כאמור, אך בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.