בע"מ 1627/17 פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים ש' דברת ,

א' ואגו , י' עדן ) מיום 18.1.2017 בעמ"ש 29384-10-16, בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו המשלים השני של בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע (סגן הנשיאה א' גביזון ) מיום 15.8.2016 בתמ"ש 19732-07.

2.

המבקשת והמשיב 1 (להלן: המשיב ) נישאו ביום 8.1.2002, חיו בנפרד מדצמבר 2007, והתגרשו בספטמבר 2009. במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים. ביום 12.5.2009 נערך בין בני הזוג הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, ושהגדיר אילו עניינים יידונו בבית הדין הרבני ואילו יידונו בבית המשפט לענייני משפחה. הקרע הקשה שנוצר בין בני הזוג הובילם לניהול הליכים בערכאות שונות, ובתוך כך גם תביעה שהגישה המבקשת נגד המשיב ביום 3.1.2008 בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 19732-07). במסגרת תביעה זו עתרה המבקשת, בין היתר, לסעד הצהרתי לפיו היא בעלת מחצית הזכויות בבית באופקים הרשום על שמם של הורי המשיב (המשיבים 2 ו-3 דכאן), או לחלופין לחיוב המשיב להשיב לה את מלוא הכספים שהשקיע בבניית הבית, לרבות פיצוי וסעדים נוספים בנוגע לכספי ההשקעות.

3.

ביום 6.5.2013 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט י' טישלר ), בו נקבע כי הזכויות בבית, להבדיל מהזכויות במגרש עליו הוא בנוי, הן זכויות משותפות למבקשת ולמשיב בחלקים שווים וכי לבעל בלבד זכויות במגרש, שכן הוא רכש אותן שנתיים עובר לנישואיהם. בית המשפט מצא כי נסיבות המקרה, בהן המשיב השקיע את מלוא זמנו בהקמת הבית בזמן שהמבקשת לקחה על עצמה את פרנסת המשפחה באופן מלא, מעלים סימני שאלה כבדים ביחס לגרסתו של הבעל, לפיה הוא עמל על הבית עבור הוריו, כנכס להשקעה בבעלותם.

המשיב הגיש ערעור על פסק דין זה של בית המשפט לענייני משפחה, ועמד על טענתו כי למבקשת אין כל זכויות גם בבית הבנוי (עמ"ש 48748-06-13). ביום 28.9.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים ש' דברת ,

ר' ברקאי , א' ואגו ), במסגרתו בוטל פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, משנמצא כי איננו נשען על נימוקים מספקים. בשל כך, הדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה "על מנת שתינתן התייחסות לגרסת ההורים, כמו גם יקבע המקור הכספי לבניית הבית" (פסקה 12 לפסק הדין).

4.

ביום 21.9.2015 ניתן פסק דין משלים בבית המשפט לענייני משפחה (סגן הנשיאה א' גביזון ), במסגרתו נדחתה תביעת המבקשת. בית המשפט יצא מנקודת הנחה כי מאחר שלא ניתן להפריד בין הזכויות במגרש לבין הזכויות בבית הבנוי עליו, לאור הוראת סעיף 12 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין ), אין לקבל את טענת המבקשת כי היא בעלת חצי מהזכויות בבית מכוח דוקטרינת השיתוף הספציפי. לפיכך, סבר בית המשפט כי ככל שניתן לראות בבית נכס בר איזון בין בני הזוג מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, הסמכות לדון בכך נתונה לבית הדין הרבני, בהתאם להסכם הגירושין בין בני הזוג.

ערעור שהגישה המבקשת על פסק דין משלים זה התקבל ביום 23.3.2016 (עמ"ש 32607-11-15, ש' דברת , א' ואגו ,

י' עדן ), והדיון הוחזר שוב לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שיפעל בהתאם להנחיות בית המשפט המחוזי בפסק דינו הקודם מיום 28.9.2014.

5.

ביום 15.8.2016 ניתן פסק דין משלים נוסף בבית המשפט לענייני משפחה (להלן: פסק הדין המשלים השני ), ובו נקבע כי הבעלות בבית, כמו גם במגרש עליו הוא בנוי, הינה של הורי המשיב, בהתאם לרישום במרשם המקרקעין. לאור כך, ומשום שנקבע כי בני הזוג לא השקיעו כספים לצורך בניית הבית שכן מצבם הכלכלי לא אפשר זאת, וכי המבקשת לא הוכיחה שמקור הכספים לבניית הבית לא היה כספי ההורים, נמצא כי יש לדחות את תביעתה.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דין זה ביום 18.1.2017 (עמ"ש 29384-10-16), מכוח סמכותו לפי סעיף 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, משנמצא כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט לענייני משפחה, התומכים במסקנתו המשפטית.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור דנן, במסגרתה מתבקש בית משפט זה להורות על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולקבוע כי להורי המשיב אין כל זכויות במגרש ובבית שעליו, וכי למבקשת זכויות משותפות בחלקים שווים בשניהם. המבקשת טוענת כי נפלו טעויות רבות בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו המשלים השני, ביחס להשקעותיה בבית ולהשתכרותו של המשיב במהלך בנייתו. עמדתה מתבססת בעיקרה על טענתה כי אין זה סביר שהמשיב השקיע את כל מרצו בבניית בית שאינו עבור משפחתו, אלא בכלל עבור הוריו, בעוד המבקשת מסכימה, ביודעה זאת, לשאת בכל זאת בנטל פרנסת המשפחה לבדה ועוד מסייעת למשיב בעבודתו. נטען כי זהו מצב ברור של בני זוג המקימים את ביתה של משפחתם המשותפת, וזאת בפרט נוכח כך שהעבודה על הבית התקדמה לאיטה, והדבר אינו תואם את גרסת הורי המשיב, לפיה הם עתירי נכסים והבית נועד עבורם לצורך השקעה. עוד טוענת המבקשת כי כלל לא הייתה הסכמה בין הצדדים על כך שהמגרש גם הוא בבעלות הורי המשיב. לגישתה, בתחום דיני המשפחה יש לבחון ראשית את זכויותיהם של בני הזוג במסגרת מערכת היחסים ביניהם, ורק לאחר מכן להידרש לזכויותיהם של צדדים שלישיים רלוונטיים (הורי המשיב בענייננו).

7.

לאחר עיון בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בלא צורך בתשובת המשיבים.

כידוע, על בקשות רשות לערער "בגלגול שלישי" חלה אמת מידה מצמצמת, לפיה רשות ערעור תינתן רק כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת או במקרים בהם נדרשת התערבות בית משפט זה משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3 ) 123 (1982)) . הבקשה שלפני אינה עומדת באמות מידה אלה, משטענות המבקשת נסובות כולן סביב נסיבות המקרה הפרטני בין הצדדים.

פסק דינו המשלים השני של בית המשפט לענייני משפחה מנתח את כלל הראיות השונות שהובאו לפניו, וממצאיו מובילים באופן הגיוני וסדור למסקנה המשפטית כי לא הוכח במידה מספקת שלמבקשת זכויות כלשהן בבית או במגרש, או כי בני הזוג השקיעו בהם מכספם ולכן יש לחייב את המשיב לשלם למבקשת את חלקה בהשקעות בנכס מכוח כוונת שיתוף ביניהם. סעיף 12 לחוק המקרקעין מבהיר כי לא ניתן להפריד בין הבעלות בקרקע לבין הבעלות בכל הבנוי עליה. משנמצא כי הבעלות במגרש רשומה על שמם של הורי המשיב, ולא עלה בידי המבקשת להוכיח כי נפלה טעות במרשם, הרי שממילא גם הבית הבנוי עליו הוא בבעלותם. מבחינה זו, אכן נפלה טעות בפסק דינו הראשון של בית המשפט לענייני משפחה מיום 6.5.2013, וזו באה על תיקונה בפסק הדין המשלים השני.

8.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ויחד עמה גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נתבקשה תשובת המשיבים לא אעשה צו להוצאות.