בע"מ 1830/17 פלוני נ. פלוני

1.

אביה של המבקשת (להלן: המנוח ) והמשיבה היו ידועים בציבור. הם ערכו ביניהם "הסכם יחסי ממון", כלשון כותרתו, שאושר בבית משפט לענייני משפחה (להלן: ההסכם ). במבוא להסכם הוצהר כי מטרת ההסכם להסדיר את יחסי הממון בין המשיבה למנוח. כן הוצהר כי הצדדים מוכרים כידועים בציבור, כי הם חיים חיים משותפים ומתגוררים יחד, וכי ההסכם נועד להסדיר את זכויותיהם הן במהלך חייהם המשותפים הן עם פטירתו של מי מהם. המחלוקת בין המשיבה למבקשת נסובה סביב אחד מסעיפי ההסכם. בסעיף זה נקבע כי המשיבה תקבל זכויות בשתי דירות וב-16,500,000 דולר אוסטרלי, "ובלבד שביום מותו חו"ח של [ המנוח ], הצדדים מנהלים חיים משותפים". המשיבה, שאת עמדתה קיבל בית המשפט המחוזי, טענה כי ההסכם היה להעברת הנכסים אליה עוד בחייו, מיד עם כניסת ההסכם לתוקף. מנגד, המבקשת חולקת על פרשנות זו של ההסכם. לשיטתה, יש לפרשו כך שרק לאחר מותו של המנוח יועברו הנכסים האמורים לידי המשיבה. להשלמת התמונה יוער כי בית המשפט לענייני משפחה קיבל את פרשנותה של המבקשת, אך הגיע לתוצאה זהה לזו של בית המשפט המחוזי, בנימוק שאין המדובר בחוזה ירושה, אלא בעסקה הנוגעת לעיזבון.

שני נימוקים עומדים ביסוד הבקשה למתן רשות ערעור. במישור הפרוצדורלי, נטען כי הפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי להסכם כלל לא נטענה על ידי המשיבה. ממילא סבורה המבקשת כי לא ניתנה לה זכות הטיעון בעניין זה. במישור המהותי, המבקשת מתנגדת לפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי להסכם. לטענתה, נתונים עובדתיים רבים מלמדים כי הסעיף מושא המחלוקת נועד לחול לאחר מותו של המנוח, וכי מדובר בסעיף המנוגד לסעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

2.

דין הבקשה להידחות. אשר לשאלת זכות הטיעון, עיון בחומר שהוגש מלמד כי המשיבה שבה והטעימה, בדיונים ובכתבי הטענות שהוגשו לערכאות קמא, כי במסגרת ההסכם הוענקו לה הנכסים עוד בחייו של המנוח. המבקשת התייחסה לטענות אלה בדיון שנערך בהליך קמא. בית המשפט המחוזי אימץ בפסק דינו עמדה פרשנית זו. לא נפגעה אפוא זכות הטיעון של המבקשת.

המישור המהותי עניינו פרשנות ההסכם – האם נועד להעביר את הנכסים לידי המשיבה עוד בחיי המנוח, או רק לאחר מותו? כפי שציין בית המשפט המחוזי, קיימות ראיות חזקות התומכות בפרשנות המשיבה. בלשון ההסכם ניתן למצוא ראיות לכך שתחולתו נועדה להיות מידית. כן נקבע תאריך מסוים, שחלק מסכום הכסף המגיע למשיבה לא ישולם לפניו – אך לא חלקו האחר של הסכום. גם בנסיבות שאפפו את כריתת ההסכם ניתן למצוא תימוכין לעמדה פרשנית זו. בין היתר, הסכם קודם שניסו הצדדים לערוך לא אושר בבית המשפט, שכן נקבע כי הסכם זה קובע את חלוקת הנכסים לאחר המוות. בעקבות זאת תוקן ההסכם. מההסכם המתוקן הושמטה הקביעה לפיה המשיבה "זכאית לקבל, לאחר מותו [של המנוח] ולאחר סיום ההליכים הדרושים להוצאת צו הירושה כדין , את הנכסים בהתאם למפורט להלן..." (ההדגשה אינה במקור). לאחר תיקון זה, שבמסגרתו הוסרה הקביעה שההעברה תבוצע לאחר מותו של המנוח, אושר ההסכם בבית המשפט. לא למותר לציין גם שבמסגרת ההסכם ויתרה המשיבה על יתר זכויותיה הממוניות מכוח היחסים עם המנוח, לרבות זכויות מכוח הלכת השיתוף – זכויות שהיו נתונות לה עוד בחיי המנוח.

אכן, יש צדק בטענת המבקשת כי יש ראיות התומכות בעמדתה הפרשנית. בראש ובראשונה – נוסח התנאי המתייחס לחיים המשותפים של בני הזוג בעת פטירתו של המנוח. ואולם, בית המשפט המחוזי נתן דעתו לראיות אלה והסביר כיצד הן משתלבות בפרשנות שנקבעה על ידו. עולה כי לשון ההסכם אינה חד משמעית. כך גם יתר הראיות. גם אם על סמך העובדות שנקבעו ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת, עמדתו של בית המשפט המחוזי נטועה היטב בנתונים. הוא התרשם כי הראיות בכלליותן תומכות בעמדת המשיבה. בראיה זו, ניתן, למשל, לסווג את התנאי בדבר חיים משותפים ביום הפטירה כתנאי מפסיק. כך או כך, ההכרעה כפי שניתנה מנומקת ועולה מן החומר. זוהי דרכה של פרשנות חוזה – לעיתים יש תמיכה לצד זה, ובד בבד תמיכה לצד האחר. אין מנוס כי בית המשפט יפסוק – וכך נהג בית המשפט המחוזי כאן. בנסיבות אלה אין מקום לתת רשות ערעור בגלגול שלישי, על פי אמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקה.

3.

הבקשה נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. מכיוון שלא התבקשה תגובת המשיבה, איני עושה צו להוצאות.