בע"מ 1896/16פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור מיום 7.3.16 על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה י' ענבר והשופטים י' שבח ו ש' שוחט ) מיום 16.2.16 בעמ"ש 58966-10-15, בו התקבל חלקית ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט ש' בר-יוסף ) מיום 2.9.15 בתמ"ש 40047-11-12. עניינה של הבקשה סוגיית משמורת ילדים, שאמם – במקור ממדינה אירופית – מבקשת להגר עימם אל מחוץ לישראל, בניגוד לרצון האב, יליד ישראל.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש והמשיבה נישאו בשנת 2005 ונישואיהם הותרו בשנת 2013; במהלך שנות הנישואין הביאו לעולם שני ילדים – ד', יליד 6.9.06, ו-ב', יליד 9.11.10 (להלן הקטינים ). את חייהם המשותפים קיימו בעיקר בישראל, אף שילדיהם נולדו בארץ מולדתה של המשיבה, לשם נסעה בסמוך ללידות. יצוין כי המשיבה החלה בהליך גיור שככל הנראה הושלם בפועל אך לא מבחינה פורמלית, וכי ילדי הצדדים נימולים.

ג.

ביום 7.9.12 טסה המשיבה עם הקטינים לביקור משפחתי בארץ מולדתה. הביקור אמור היה להסתיים ביום 31.10.12, המועד הנקוב בכרטיס הטיסה; אלא שלבסוף החליטה המשיבה, באופן חד-צדדי, שלא לשוב לישראל ולהישאר עם הילדים מעבר לים. לפי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, כך כתבה המשיבה בהודעת דואר אלקטרוני מיום 7.11.12 ששלחה למבקש:

"לעת הזו החלטתי לא לחזור לישראל עם הילדים. אני מוכנה לנהל משא ומתן לגבי תנאי הפירוד ממך באמצעות עורך דין."

ד.

בהמשך לכך, נקט המבקש בהליכים בהתאם לאמנת בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים ("אמנת האג"). ביום 15.3.13, בדיון שקיים בית המשפט במדינת הולדתה של המשיבה, הגיעו הצדדים להסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו המשיבה תשוב ארצה עם הקטינים עד ליום 20.5.13; וכך היה.

ביני לביני, הגישה המשיבה תובענה לבית המשפט לענייני משפחה, בה ציינה שלא תכננה מעיקרא לשוב אל מדינת הולדתה, אולם לאחר שהגיעה לשם החליטה להישאר; זאת, כך נטען, כיון שהמבקש התנהג כלפיה בצורה פוגענית ואלימה. במסגרת התובענה, ביקשה המשיבה כי ייקבע שבית המשפט הזר מוסמך לדון בנושאים הקשורים לקטינים, ולחלופין כי ייקבע בבית המשפט בישראל שמשמורתם היא בידיה ויותר לה להישאר עם הקטינים מחוץ לישראל. עם שובה של המשיבה ארצה הגיש המבקש תובענה לקבל משמורת משותפת ולחלופין משמורת בלעדית על הילדים. שתי התובענות הללו – זו של המשיבה וזו של המבקש – הן שעומדות בבסיס ענייננו.

ה.

ביום 2.10.13 מינה בית המשפט פסיכולוגית קלינית

כמומחית מטעם בית המשפט, להערכת מצבם של הקטינים, להמלצה על דרכי טיפול ולחיווי דעה בשאלה ההגירה. כך נכתב בהחלטת השופט נ' סמארה :

"אני מורה על מינוי מומחה מקצועי, אשר יבחן ויעריך את מצבם של הקטינים רגשית ויתן יעוץ בגין דרכי טיפול ראויים ומקצועיים במשפחה ובמיוחד בקטינים. המומחה אף יבחן ויתן חוות דעתו לעניין ההגירה מישראל ל[מדינה] אותה מבקשת האם".

ו.

ביום 23.1.14 הגישה המומחית את חוות דעתה. לפי חוות הדעת, בזמן שחיו המבקש והמשיבה יחד, היה המבקש המפרנס העיקרי, וכן נטל חלק פעיל בגידול הקטינים; המשיבה תיארה אותו בפניה כהורה מעורב, חם ונדיב.

אשר לקטינים צוין, כי הם סובלים מטראומות ומחרדת נטישה נוכח הטלטלות שחוו, וכי הם זקוקים למבקש בחייהם ואינם רוצים להיפרד ממנו; לכן, פרידה נוספת מן המבקש תפגע בהם בצורה ממשית ותקטין את סיכוייהם להסתגל למקום מגורים חדש.

אשר למשיבה נמצא, כי העובדה שחטפה את הילדים מצביעה על נכונותה לשבש את הקשר של הילדים עם המבקש כדי להשיג את מטרתה, ולא ניתן לומר בודאות כי המצב לא יחזור וכי המשיבה לא תביא לניתוק הקשר בינם פעם נוספת. לעניין האפשרות כי הקטינים יבקרו את המבקש בארץ אם יותר למשיבה להגר עמם, נמצא כי היא תתקשה לאפשר את הביקורים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה נפשית.

עוד צוין, כי המשיבה אמרה למומחית שאין בכוונתה להגר בלי ילדיה, ולכן אם תסורב בקשתה למשמורת מלאה מחוץ לגבולות הארץ, תישאר עם הקטינים בישראל; אולם נמצא, כי ככל שהמשיבה תחליט להגר ללא הקטינים, יכול המבקש לשמש כהורה משמורן לבדו.

לסיכום נמצא, כי טובת הקטינים היא שתסורב בקשת ההגירה, שכן הנזק שייגרם מן המעבר והפרידה מן המבקש עלול להיות משמעותי, וכן כיון שהמשיבה לא הראתה כי ביכולתה לדאוג לצרכי הקטינים בכוחות עצמה. לכן, ומשנמצא כי לשני ההורים מסוגלות הורית טובה, המליצה המומחית על משמורת משותפת לשני ההורים בישראל.

ז.

ביום 23.11.14, עשרה חודשים ממועד הגשתה של חוות הדעת, נחקרה עליה

המומחית; ביום 28.1.15, בשל חלוף הזמן, הורה בית המשפט לענייני משפחה על הגשת חוות דעת משלימה, וזו הוגשה ביום 1.5.15. נמצא, כי מצבם של הקטינים הוטב בצורה משמעותית, אך הם עדיין אינם בשלים למעבר מחוץ לגבולות ישראל תוך היפרדות מאביהם. המומחית לא מצאה איפוא לשנות מהמלצתה הקודמת, דהיינו משמורת משותפת לשני ההורים בישראל.

ח.

בית המשפט אימץ את המלצת המומחית, והורה על משמורת משותפת לשני ההורים בישראל. בין היתר, נתן בית המשפט משקל לכך שהמשיבה חטפה את הקטינים, משלקחה אותם לחופש בארץ מולדתה אולם סירבה לשוב עד אשר נקט המבקש בהליכים משפטיים כנגדה. מכאן נמצא, כי המשיבה אינה מפנימה את חשיבותו של המבקש בחייהם של הקטינים, ויש חשש, כפי שציינה המומחית, כי בעתיד תפעל בשנית לניתוק הקשר בין המבקש לילדיו. מכאן, ובהמשך לאמור בחוות דעת המומחית וכן לדברים דומים שעלו מחקירתה באולם בית המשפט, נמצא כי טובת הקטינים מחייבת שלא להתיר למשיבה ליטלם לחו"ל, ומכאן הורה בית המשפט על משמורת משותפת בישראל.

ט.

אשר לאפשרות גידול הקטינים על-ידי כל-אחד מן ההורים כמשמורן יחיד: בית המשפט נתן דעתו לאפשרות שהמשיבה תחליט, בניגוד להצהרותיה, להגר אל מחוץ לישראל גם ככל שיוחלט שהקטינים נשארים בארץ, ומכאן נבחנה מסוגלותו ההורית של המבקש כמשמורן יחיד. נמצא, כי מחוות הדעת של המומחית עולה, שהקטינים זקוקים לשני הוריהם, אולם אם תחליט המשיבה להגר לבדה, מסוגל המבקש לשמש הורה משמורן יחיד. עוד מצא בית המשפט, כי לאחר הפירוד נמצאים הקטינים אצל המבקש חלק ניכר מימות השנה, וכי הוא דמות מרכזית בחייהם באופן שלא ניתן להצביע על מי מהם הדומיננטי. אשר לטענת המשיבה כי נוכח עבודתו במשמרות המבקש אינו יכול לגדל את הקטינים, נקבע כי טענה זו אינה הוגנת שכן המבקש הוא שמספק את צרכיהם הכלכליים, וכן כי ניתן להניח כי ככל שתחליט המשיבה להותיר את ילדיה בארץ ולשוב בגפה לארץ מולדתה, יעשה המבקש את ההתאמות הנדרשות כדי לגדלם לבדו.

אשר לאפשרות גידול הקטינים על-ידי המשיבה לבדה – בית המשפט לענייני משפחה הביא מדברי המומחית, הן בחוות דעתה והן בעדותה בבית המשפט, לפיהם המשיבה תלותית ומעולם לא עמדה על שתי רגליה באופן עצמאי; וכן כי הדירה בה היא מתגוררת עם הקטינים מוזנחת מאוד, וניכר שלא נעשה ניסיון כלשהו להפוך את הדירה לנעימה למגורים. עוד נדרש בית המשפט לענייני משפחה לתצהיר המשיבה, ומצא כי גם מהנתונים שהוצגו על-ידיה, לא תוכל לקיים את הקטינים כלכלית מן ההכנסה שתקבל אם תעבוד בעסק של קרובת משפחתה בארץ מולדתה. בסיכומם של אלה, מצא בית המשפט לענייני משפחה כי ספק רב האם תוכל המשיבה לגדל את הילדים לבדה.

מכאן, מצא בית המשפט לענייני משפחה שלא להיעתר לבקשת המשיבה להגר עם הילדים הקטינים לארץ מולדתה; והורה על משמורת משותפת, כהמלצת המומחית.

י.

ביום 16.2.16 נעתר בית המשפט המחוזי, בדעת רוב (מפי השופט ש' שוחט

ובהסכמת סגן הנשיא י' ענבר ), לערעור המשיבה באופן חלקי. נקבע, כי בית המשפט לענייני משפחה צריך היה להורות למומחית לבחון שתי חלופות בלבד: הראשונה, כי המשיבה תהגר יחד עם ילדיה; השנייה, כי המבקש יישאר לבדו עם הקטינים בישראל. זאת כיון שלא ניתן להניח, כפי שהניחה המומחית, כי המשיבה תישאר בארץ אם יוחלט שלא לאפשר לה להגר יחד עם ילדיה. דבר זה, כעולה מן החומר, לא נבחן לעומקו. הוחלט איפוא להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה, לשם קבלת חוות דעת משלימה מטעם המומחית, ובה ייבחנו שתי החלופות האמורות לעומקן; ולאחר מכן יינתן פסק דין משלים, לפי שיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה.

השופטת י' שבח בדעת מיעוט, סברה כי אף שלא היה מקום להניח כמובן מאליו שהמשיבה תחליט להישאר בארץ אם תסורב בקשתה להגר עם הקטינים, אין מקום להחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה לשם קבלת חוות דעת משלימה ויש לדחות את הערעור; זאת, כיון שניכר מחוות דעתה של המומחית שלשיטתה, למשיב השפעה טובה יותר על הקטינים, ולכן אין מקום להניח כי עמדתה תשתנה. כן ציינה השופטת שבח, כי אף במצב של "תיקו" באשר לנזק שייגרם לקטינים מאישור בקשת ההגירה או דחייתה, על בית המשפט להידרש לנסיבות הרלבנטיות הנוספות בזיקה לעקרון טובת הילד. בית המשפט לענייני משפחה בחן את אלה, ועולה כי הן מטות את הכף אל עבר הישארות הקטינים בארץ, גם אם המשיבה תחליט להגר לבדה למדינת מוצאה; כך למשל, נמצא כי זיקת הקטינים היא לישראל בה גדלו, וכן נמצא כי נוכח חטיפת הקטינים על-ידי המשיבה, עולה ספק ממשי אם תאפשר לקטינים לשמור על קשר עם המבקש אם תהא היא המשמורנית הבלעדית, וכתוצאה מכך עלול להיגרם לקטינים נזק נוסף על זה שנגרם להם עד כה. עוד ציינה השופטת שבח, כי גם הימשכות ההליכים בתיק זה מטה את הכף אל עבר דחיית הערעור.

הבקשה

יא.

נטען, כי הסוגיה שלפנינו היא סוגיה אנושית ומשפחתית מורכבת, הכוללת שאלות בעלות חשיבות משפטית אשר חורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים; ומכאן הצורך להידרש לכך בגלגול שלישי. לגופם של דברים נטען, כי בית המשפט המחוזי, בדעת הרוב, שגה בכך שהורה על השבת התיק לקבלת חוות דעת משלימה מטעם המומחית; זאת, מן הטעם שלא יהא בבחינה זו כדי להוסיף על חוות דעתה הקודמת, ממנה עולה כי טובת הקטינים מצביעה על משמורת משותפת בארץ, וככל שהמשיבה תחליט להגר בגפה, ניכר כי המומחית בדעה לפיה עדיף שהקטינים יישארו בארץ במשמורת בלעדית אצל המבקש מאשר עם המשיבה מחוץ לישראל. עוד נטען, כי לא היה מקום להורות למומחית לצמצם את בחינתה לאפשרות כי כך או אחרת המשיבה תהגר מישראל, שכן מטבע הדברים רצוי שבידי בית המשפט תעמוד תמונה רחבה במידת האפשר, ולא היה מקום לשלול מראש את האפשרות שהמשיבה תחליט להישאר עם הקטינים בארץ. לבסוף נטען, כי ריבוי ההליכים גורם לנזק מיותר לקטינים, ומכאן הצורך לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהשיב על כנו את בית המשפט לענייני משפחה.

יב.

בתגובת המשיבה נטען, כי אין בטענות המועלות על-ידי המבקש כדי להצדיק את התערבותו החריגה של בית משפט זה בגלגול שלישי, וכך במיוחד משלא מדובר בפסק דין ה"סוגר" את ההליך, אלא ככזה המחזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה ומאפשר התדיינות נוספת, כך שהמבקש יוכל להעלות את טענותיו בהמשך. ואולם, נטען כי המשיבה אינה מתנגדת בהכרח לדיון בבית משפט זה בגלגול שלישי, וזאת אם יורה בית משפט זה על מינוי מומחה חדש מטעמו אשר יבחן לעומק את היתכנות הגירתה עם ילדיה. לגוף העניין נטען, כי לא נפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; זאת, כיון שמעיקרא נפלו פגמים ממשיים בעבודת המומחית, משזו נמנעה מלבחון באופן ממשי את האפשרות שהמשיבה תגדל את ילדיה לבדה מחוץ לגבולות ישראל, ולכן נדרשת חוות דעת משלימה שתבחן נושא זה, אל מול הנזק שייגרם לילדים אם יישארו עם המבקש בישראל כמשמורן יחיד.

דיון והכרעה

יג.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובפסקי הדין לא מצאתי להיעתר לבקשה. כידוע, בקשות רשות ערעור בגלגול שלישי בבית משפט זה ניתנות במשורה, במצב בו מעלה הסוגיה חשיבות ציבורית או עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים (בע"מ 3872/14 פלונית נ' פלוני , פסקה י"א (2014); בע"מ 7557/15 פלונית נ' פלוני , פסקה ד' (15.12.15)). כטענת המבקש, בסוגיות משפחתיות מורכבות, כמו במיוחד בתיקי אימוץ וכן במידה מסוימת בתיקי אמנת האג המערבות שאלת מקום מגוריהם של קטינים, רוככה הלכה זו (בע"מ 9769/09 פלונית נ' פלוני , פסקה 1 (2010); בע"מ 2338/09 פלונית נ' פלוני , פסקה 16 (2009)); אולם כפי שציינתי בהקשר דומה, "גם הקלה זו אין משמעה מתן רשות ערעור בכל מקרה", והדבר תלוי נסיבות המקרה הקונקרטי (בע"מ 356/15 פלוני נ' פלונית , פסקה ז' (20.1.15); וכן ראו בע"מ 929/11 פלונית נ' פלוני , פסקה 13 (2011); ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי

215 (מהדורה שלישית, 2012) ). בענייננו, כפי שציינה גם המשיבה, יש לייחס חשיבות משפטית ומעשית לכך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו נועל את הדלת בפני המבקש, אלא אך מאפשר קבלת חוות דעת משלימה מטעם המומחית, שלאחריה יוכל המבקש להעלות את טענותיו לגוף הדברים; במקרים מעין אלה תהא התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי מצומצמת במיוחד (ראו והשוו רע"א 7286/06 לבייב נ' גילר , פסקה ח' (2007); בע"מ 378/16 פלונית נ' פלוני , פסקה י"ג (17.3.16); ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית סעיף 185, בעמוד 214 (מהדורה 2, 2008)),

ומכאן לא מצאתי להיעתר למבוקש.

יד.

אין באמור כדי להעיד על עמדה כזו או אחרת כלפי הכרעת בית המשפט המחוזי. שאלה יפה היא מה התועלת שתצמח בנסיבות מהשבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת חוות דעת משלימה מטעם המומחית, במיוחד נוכח הזמן הרב בו נמשכו ההליכים עד כה והצורך בקבלת החלטה סופית שתקנה יציבות מסוימת לקטינים, אשר עברו טלטלות רבות עד כה. כפי שהבינותי, עמדתה של המומחית נוטה אל משמורת משותפת, ואם זו לא תתאפשר נוכח סירובה האפשרי של המשיבה להישאר בארץ עם ילדיה, נדמה כי המומחית סבורה שהמבקש ישמש כמשמורן יחיד טוב יותר; לא נעלמה מעיני עמדת השופטת שבח בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, לפיה גם הנסיבות הנוספות מטות את הכף אל עבר העמדה שטובת הילדים היא בהישארותם בארץ. ואולם, אין מקום להתערבות בכך שבית המשפט המחוזי (בדעת הרוב) ביקש לבחון גם את "תמונת הראי" של הפרשה, קרי, העברת הילדים לחו"ל.

ומנגד, שאלתי עצמי אם היה מקום להגביל את חוות הדעת המבוקשת אך לאפשרויות שנרשמו. מבחינה אובייקטיבית, ההנחה הכללית כי אם תהיה מעוניינת להישאר עם ילדיה, גם אם מחוץ לגבולות המדינה בה היא כשלעצמה מעוניינת לגור, עשויה להיראות כהנחה שאינה בלתי סבירה, ועל כל פנים לא הנחה שניתן לשלול מראש. מבחינה סובייקטיבית, נדמה שהמשיבה לא ציינה בפני בית המשפט לענייני משפחה כי בהכרח תהגר מישראל, גם אם בקשתה למשמורת בלעדית תידחה, ויתרה מכך, כפי שעולה מחוות דעת המומחית ומפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, דומה שאדרבה, המשיבה אמרה כי אין בכוונתה להגר בלי ילדיה (ראו סעיף 23(5) וסעיף 75 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה).

ברי כי ככלל, רצוי שבפני בית המשפט המכריע בתיק תבוא חוות דעת מקצועית רחבה הכוללת את האפשרויות השונות שעל הפרק, בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של כל תיק ותיק. בהתאם לכך, בענייננו היה על המומחית, כשם שנבחנות אופציות ה"קצה", לבחון גם את האפשרות שהמשיבה תישאר לגור בארץ ושני בני הזוג יקבלו משמורת משותפת על ילדיהם, וכך עשתה; לטעמי הדבר מתחייב מן הנסיבות, ואלמלא היתה עושה המומחית כן, נדמה כי לא הייתה בפני בית המשפט התמונה המלאה הנדרשת לשם הכרעה בתיק (ראו בנסיבות דומות גם בע"מ 27/06 פלוני נ' פלונית , פסקה 23 (2006); דנ"א 9201/08 פלוני נ' פלונית , פסקה 25 (2009)).

טו.

מכל מקום, כאמור, משהחליט בית המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת חוות דעת משלימה מן המומחית – ואדגיש, כי מדובר בחוות דעת משלימה , דהיינו חוות הדעת הקודמות בעינן עומדות – יהא על המומחית לבחון, פעם נוספת ונוכח חלוף הזמן, גם את היתכנות הגירת המשיבה עם ילדיה, אל מול האפשרות שהילדים יישארו בארץ עם המבקש, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט לענייני משפחה ישוב ויכריע.

נוכח הימשכות ההליכים והצורך בהחלטה סופית בסוגיה רגישה זו, יטפל בית המשפט לענייני משפחה בתיק בהקדם האפשרי לפי יומנו, ואני מקדים תודה. אזכיר כי חשוב מאוד – חיוני – שזמן מספיק טרם שנת הלימודים הבאה יוכרע הנושא סופית.

טז.

בנתון לאמור, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. בנסיבות, אין צו להוצאות.