בע"מ 197/14 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

בירושלים (רמ"ש 006484-10-12, כב' סגן הנשיא מ' דרורי ). בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המבקש לרשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט נ' פלקס ), אך דחה את הערעור לגופו.

המבקש והמשיבה 1 (להלן: המשיבה ) היו נשואים זה לזו שנים רבות, ולהם 12 ילדים. בני הזוג התגרשו בשנת 2009, לאחר הליכים רבים שננקטו על-ידי המשיבה, לרבות תביעה כספית בגין סרבנות גט. הליכים אלו התנהלו בפני בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב' צ' גרינברגר ). לבני הזוג הייתה דירה בבעלות משותפת, ולצורך מכירת הדירה וחלוקת התמורה מונו משיבות 2 ו-3 ככונסות נכסים. לאחר שנמכרה הדירה הגישו הכונסות בקשה למתן הוראות לבית המשפט לענייני משפחה, ביחס לחלוקת כספי התמורה. בית המשפט נתן את החלטתו בעניין זה ביום 24.9.2008. הבקשה שלפני מתייחסת לסעיף מסוים מתוך ההחלטה – סעיף 58. ברקע הוראת בית המשפט לענייני משפחה לכונסות לשלם מחלקו של המבקש חוב מזונות שנצבר וטרם שולם (סעיף 56). עוד הורה שיש לקזז מחלקו של הבעל סכום בסך 15,033 ש"ח בגין הוצאות חריגות של אחד הבנים (סעיף 57). בנוסף לכך נקבע בסעיף 58 להחלטה:

"על כונסות הנכסים להחזיר סכומים אלה לבעליהם, מכספי שני הצדדים, שווה בשווה: אליהו צ'צ'שבילי סך 18,000 ש"ח, יצחק קיקושוילי בסך 10,000 ש"ח, לשבתאי ג'אנה סך 9,000 ש"ח, לסימון זיזוב, סך 18,000 ש"ח. ליצחק אלי ולרולנד אלי, 4,000$ כ"א. לאביו של הבעל את הסכומים הבאים: סך 5,000$, בתוספת הצמדה וריבית מיום 5.3.95, סך 23,000 ש"ח וסך 2,000$ שהם 4,850 ש"ח. כל הסכומים בתוספת הצמדה וריבית ממועד ההלוואה ועד התשלום בפועל".

מדובר בהלוואות שלקחו המבקש והמשיבה מאנשים שונים לצורך קניית הדירה המשותפת. המשיבה הגישה ערעור על "החלטה" זו לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 209/08; כב' סגן הנשיא צ' סגל , השופט מ' דרורי , השופט י' נועם ). בפסק דין מיום 13.7.2011 הערעור התקבל רק ביחס לתשלומי הריבית בחלק מההלוואות. פרט לכך נשארו הוראות בית המשפט לענייני משפחה על כנן.

ביחס לחלקה של המשיבה בכספים, הכספים הועברו לנושים הרלוונטיים על-פי החלטה נוספת שהוציא בית המשפט לענייני משפחה ביום 21.2.2012 (תמ"ש 24649/00, כב' השופט נ' פלקס ). מנגד, ביחס לחלקו של המבקש בכספים נקבע שאין אפשרות להעביר את הכספים לצדדי ג', לנוכח העיקולים שהוטלו על הכספים במסגרת הליכי הוצאה לפועל בגין חוב מזונות, ואף מפאת סעד זמני שניתן בתביעה נזיקית שהגישה המשיבה נגד המבקש. בהתאם לקביעת בית המשפט חזר בו המבקש מבקשתו לעניין חלקו בכספים. אלו הועברו לתיק ההוצאה לפועל לצורך תשלום דמי מזונות של ילדי בני הזוג. משנודע למבקש על הנעשה בתיק ההוצאה לפועל, פנה שוב לבית המשפט לענייני משפחה והגיש בקשה להורות למשיבה להשיב את הכספים לצורך העברתם לצדדי ג' הרלוונטיים, בטענה שהם הועברו שלא כדין. בית המשפט לענייני משפחה (בהחלטה מיום 24.7.2012, כב' השופט נ' פלקס ) דחה את הבקשה. נקבע כי "המבקש אף חב סכומי כסף ניכרים בגין חוב מזונות. בהתאם להוראת סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 חלה עדיפות בפירעון חוב מזונות על פני חוב אחר, ולפיכך בתחרות שבין נושיו השונים של המבקש, ידם של מוטבי תשלום המזונות על העליונה". המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בירושלים. השופט מ' דרורי קיבל, כאמור, את הבקשה אך דחה את הערעור. מכאן הבקשה שלפני.

2.

בקשת רשות הערעור משתרעת על פני 48 עמודים, והיא רצופה טענות. טענה מרכזית החוזרת ועולה בבקשה היא שהשופט מ' דרורי נתן את פסק-דינו על אותה הסוגיה המשפטית שאליה כבר התייחס בית המשפט המחוזי (בפסק-דין מיום 13.7.2011) בערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה. כיון שמדובר בהכרעה שהפכה חלוטה, סבור המבקש שלא הייתה לבית המשפט המחוזי סמכות לפסוק כפי שפסק.

טענה עיקרית נוספת מתייחסת לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה לצדדי ג' המנויים בסעיף 58 יש רק זכות תביעה אובליגטורית מול בני הזוג. נקבע בסעיף 205 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי כי לא מדובר בכספים שלגביהם ניתנו הוראות מפורשות כיצד לנהוג בהם ולמי להעבירם, "שכן כפי שהסברתי לא אחת לעיל, כספים אלה אינם "של" צדי ג', אלא, לכל היותר, יש לצדי ג' זכות אובליגטורית לקבל אותם, אף שמבחינה משפטית הם כספים של המבקש, שהוא זה שצריך לתת אותם לקרוביו". המבקש סבור שמדובר בטעות. לדעתו, סעיף 58 האמור קובע הוראות ברורות ביחס לכספים, ודברי בית המשפט המחוזי הם "טעות יסודית היורדת לשורשו של ההליך" – שכן החלטת בית המשפט המחוזי "מרוקנת מתוכן ומעשית – הוראת דין מחייבת הקובעת ומטילה את חבות ההשבה של כספי הצדדים... על כתפי כונסי הנכסים" (סעיפים 51, 60 לכתב הבקשה). המבקש חולק גם על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה לצדדי ג' אין אלא זכות אובליגטורית. לדעתו מדובר על זכות קניינית לכל דבר, כאשר הכונסות מונו כנאמנות על כספי צדדי ג'.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין מדובר בערעור בזכות. על המבקש את רשות הערעור לשכנע את בית המשפט שקיימת הצדקה לדון בעניין מסוים לגופו כאשר החוק אינו מחייב זאת. הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אינה ניתנת כדבר שבשגרה אלא רק במקרים חריגים, בהם נפסקה הלכה חדשה או במקרה בו מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). לא מצאתי שמקרה דנא עונה על הגדרות אלו.

הפן המשפטי של הבקשה מתמקד בסמכותו של בית המשפט המחוזי להתערב בהוראות סעיף 58 להחלטה הקודמת של בית המשפט לענייני משפחה. לעניין זה לא מצאתי מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי. מדובר בקביעה פרשנית לפיה כוונתו העיקרית של סעיף 58 באה לקבוע חובה אובליגטורית של הצדדים כלפי צדדי ג'. משנקבעה חובה זו, אכן קיימת הוראה אופרטיבית להעביר את הכספים אל אותם הנושים – ואולם, אין בהוראה זו בהכרח להעניק להם עדיפות על נושים אחרים. לצד זאת, סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כי חוב מזונות זוכה למעמד בכיר על-פני חובות אחרים. מכאן השורש לפסיקת בית המשפט המחוזי לפיה יש לייחד את הכספים דווקא לצורך תשלום חוב זה, ולחוקיות הטלת העיקול על-ידי לשכת הוצאה לפועל לטובת חוב המזונות שגם כנגדה טען המבקש.

המבקש מאריך בטיעוניו, וכולל בהם טענות ביחס לסכום החוב, ביחס לפערים בין נושים שונים (כאלו שקיבלו מיד את כספיהם מאת הכונסות וכאלו שלא), וביחס לעניינים נוספים לרבות חבותן של כונסות הנכסים. גם נטען כי בית המשפט קמא לא נהג באובייקטיביות (סעיף 102ג לכתב הבקשה). טענות אלו שרויות בתחום דל"ת אמותיהם של הצדדים, ואין מקום להידרש להן במסגרת בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי. אינני נדרש אפוא לקבוע מסמרות בנידון. אומר רק שלא השתכנעתי להעדר אובייקטיביות בפסק-דינו המפורט של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה.

4.

הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.