בע"מ 20/21 פלוני נ. פלוני

1.

המשיבה, ילידת ­1931, הייתה נשואה כ-30 שנים לפלוני (להלן: א' ). יחסי המשיבה וא' עלו על שרטון ובין השניים התנהלו הליכי גירושין ארוכים בארץ ובחו"ל. המבקש והמשיבה הכירו בשנת 1973 ולאחר פירוק הנישואין התהדקו היחסים בין השניים. במסגרת זאת, במהלך הליכי הגירושין סייע המבקש למשיבה כלכלית, והיה מעורב בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין המשיבה לבין א'. בגדרי הליכי הגירושין חתמו המשיבה וא' בשנת 2011 על הסכם גירושין שקבע (בין היתר) כי זכויותיו של א' בבית המגורים ובחלקה צמודה לו (להלן בהתאמה: בית המגורים ו החלקה ) יועברו למשיבה , ואולם בהמשך הגיש א' תביעה לביטול ההסכם ונפתחו הליכים נוספים בעניין זכויות המשיבה לפי ההסכם, על ידי צדדים שלישיים הקשורים לא'. בהמשך לכך, ביום 16.12.2012 נחתם הסכם פשרה בין המשיבה לבין א' ובת זוגו (להלן: הסכם הפשרה ). ביום 9.1.2013 חתמה המשיבה על שני ייפויי כוח בלתי חוזרים לטובת המבקש – האחד ייפה את כוחו לעשות בשמה כל פעולה בקשר לבית המגורים והשני ייפה את כוחו לעשות כל פעולה בקשר לכל זכויותיה לפי הסכם הפשרה (להלן: ייפויי הכוח ). ביום 13.1.2013 חתמה המשיבה על מסמך נוסף, שהוכתר "כתב המחאת זכויות בלתי חוזרת", ובו המחתה למבקש את זכויותיה בבית המגורים ואת כל זכויותיה "מכל מין סוג שהוא" לפי הסכם הפשרה (להלן: כתב המחאת הזכויות ). המאבקים המשפטיים בין המשיבה לבין א' המשיכו גם לאחר החתימה על הסכם הפשרה, ואלה ניהלו הליכים לגבי ביצועו.

בחלוף השנים היחסים בין הצדדים התערערו, וביום 20.3.2017 ניתן, לבקשת המשיבה, צו הגנה נגד המבקש האוסר עליו להתגורר בבית המגורים ולהטריד את המשיבה בכל דרך. ביום 30.3.2017 נרשמו הערות אזהרה על בית המגורים והחלקה לטובת המבקש, ועקב כך, ביום 16.1.2018 הגישה המשיבה תביעה למתן סעד הצהרתי שלפיו ייפויי הכוח בטלים, ולצו עשה שיורה על מחיקת הערות האזהרה. ביום 29.3.2018 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה שבעיקרה ביקש להצהיר על זכויותיו בבית המגורים ובחלקה, על בסיס ייפויי הכוח וכתב המחאת הזכויות.

2.

ביום 4.12.2019 קיבל בית משפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו ( כב' השופט ש' בר יוסף ) את תביעת המשיבה. בית המשפט קיבל את גרסת המשיבה שלפיה ייפויי הכוח וכתב המחאת הזכויות (להלן יחד: מסמכי ההקניה ) נחתמו על ידה על רקע חשש מפעולותיו של א' לנישולה מנכסיה ולא הייתה כל כוונה מצדה לתת למבקש את כל רכושה במתנה. נקבע כי גרסת המשיבה נתמכת בעדויות חיצוניות שנמסרו על ידי עדים אובייקטיביים ובכך שמסמכי ההקניה לא נחתמו בדרך מקובלת; כי עורכי הדין שערכו את מסמכי ההקניה והחתימו את המשיבה עליהם פעלו בניגוד עניינים מהותי; וכי אלה לא הבהירו למשיבה את משמעותם המשפטית של המסמכים והשלכותיהם. להיבטים אלה הוסיף בית המשפט כי מסמכי ההקניה העבירו למבקש את כל רכושה של המשיבה; כי המבקש בחר להוציאם לפועל רק בפרוץ המשבר ביחסי הצדדים, בחלוף כ-4 שנים לאחר חתימתם; וכי הצדדים היו בני זוג בעת החתימה על הסכמי ההקניה. בהינתן המכלול האמור קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה הוכיחה כי מסמכי ההקניה היו בגדר הסכם למראית עין והורה על בטלותם, לצד מחיקת הערות האזהרה. עוד הורה בית המשפט על דחיית תביעת המבקש, בקבעו כי זו נועדה בפועל לאכוף את מסמכי ההקניה (חרף הכתרתה כתביעה רכושית בין ידועים בציבור).

3.

ביום 3.12.2020 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ו נ' שילה ) את ערעור המבקש בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בצד האמור ציין בית המשפט המחוזי, בבחינת למעלה מן הצורך, כי המשיבה אמנם לא העלתה בתביעתה טענות לעניין כתב המחאת הזכויות, אולם מסמך זה צורף על ידי המבקש לתביעתו והפך לחלק מגדר המחלוקת בתביעה זו. נקבע כי בית המשפט לענייני משפחה קיבל בסופו של דבר את גרסת המשיבה באשר לטיב כתב המחאת הזכויות ובכך יש משום השתק פלוגתה לגבי הממצאים בעניינו, גם אם בתביעת המשיבה לא התבקשה הצהרה על בטלותו.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי הערכאות הקודמות לא נתנו משקל מספק לגרסאות הסותרות שהציגה המשיבה לאורך ההליך; וכי המשיבה הבינה את משמעות חתימתה על מסמכי ההקניה בזמן אמת. עוד נטען היה מקום לשקול גם את תמיכת המבקש במשיבה לאורך השנים, שבאה לידי ביטוי בין היתר בסיוע כספי משמעותי שנתן לה. לטענת המבקש, לפסקי הדין שניתנו במקרה דנן השלכות רוחב משום שיש בהם פתח ל"זילות חתימת מסמכים בפני נוטריון וכן להסכמים בין בני זוג" (סעיף 77 לבקשה).

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. המבקש יישא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך 2,000 ש"ח.