פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"מ
2078/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקשים:
1. פלוני
2. פלוני
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים בתיק ע"מ 188/08 שניתן ביום 28.1.09 על-ידי
השופטים צבן, בן עמי וכרמל
בשם המבקשים:
עו"ד שחר פדה,
עו"ד אריאל גיז
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים צבן, בן עמי וכרמל) מיום 28.1.09 בתיק ע"מ 188/08 בו התקבלו באופן חלקי ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט מרכוס) מיום 6.8.08 בתיק תמ"ש 4142/03.
ב.
מבקש 1 (להלן המבקש ) והמשיבה נישאו בשנת 2000. לשניהם לא היו אלה נישואין ראשונים, ויחסי הממון ביניהם הוסדרו בהסכם ממון (מיום 30.11.99), שקיבל אישור בית המשפט. למבקש חמישה ילדים מנישואיו הקודמים, חלקם פגועי נפש. בתום שנים מעטות גבה טורא בין הצדדים והחלו הליכים משפטיים ביניהם בשאלות רכושיות, וכמסתבר היה המדובר ברכוש לא מועט. אין צורך לפרט כאן את כל תולדות ההליכים, שכן בשלב זה מתמקד ההליך בטענות הצדדים לגבי זכויות בנכס ברחוב בית ישראל בירושלים (להלן הנכס ). בית המשפט לענייני משפחה דחה את גרסת המבקש, וקבע כי כספים שגייס לצורך טיפול בילדיו הפגועים הם רכוש משותף - שכן לא הוכח קיומו של מנגנון משפטי דוגמת נאמנות מזה, והוכחו עירוב נכסים ומשיכת "משכורות" מזה, וכן לא הוחרג הנכס בהסכם הממון. על בסיס זה נקבע, כי הנכס שנקנה מאותם כספים משותפים אף הוא רכוש משותף. זאת, חרף רישום הנכס על שם המבקש 2, והעובדה שלאחר שיפוץ יסודי כיום פועל בו מעון טיפולי. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המבקש בסוגיה זו. נקבע, כי חרף השיתוף בכספים ששימשו לרכישת הנכס (ולמצער בחלקם) הסכימה המשיבה לרישום הנכס על שמו של מבקש 2, כי הנכס נהרס ונבנה עליו מעון טיפולי, וכי ביחס לנכס הספציפי נעשה בכספים השימוש שלשמו גויסו. מנגד נקבע, כי המשיבה זכאית למחצית ההוצאות לרכישת הנכס ושיפוצו (שעמדו על 630,000 דולר).
ג.
כלפי חיוב אחרון זה הוגשה הבקשה הנוכחית. בתמצית נטען, כי בכספים ששימשו למימון הוצאות הנכס נעשה השימוש לשמו גויסו - ואין איפוא מקום להתייחס אליהם כחלק מרכוש הצדדים. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט המחוזי לפיה אין למשיבה זכויות בנכס, מחייבת לקבוע כי היא גם אינה זכאית למחצית הוצאות מימונו. נטען, כי לילדי המבקש - "המוטבים" האמיתיים של התרומות, כנטען - זכות עקיבה אחר הכספים שגויסו לטובתם, ועירובם בכספים המשותפים אינו יכול להפקיע זיקה זו. הוטעם, כי לטענה זו משנה תוקף ביחס לכספים שמימנו את הוצאות הנכס - כיון שכאן אכן שימשו הכספים למטרתם. ולבסוף, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי המבקש לא פעל כאפוטרופוס למעשה, או כנאמן של ילדיו. מעמד משפטי זה נובע, כך נטען, מרצון התורמים שהעבירו את הכספים לרשות המבקש לצורך מסוים ולא לשימוש עצמי.
ד.
לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת רק במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). אין המקרה שלפנינו - התחום לנסיבותיו העובדתיות, ואף אם נסיבותיו האנושיות חריגות במידה מסוימת - בא בגדרים אלה. יש לזכור כי שתי הערכאות הקודמות קבעו, כממצא שבעובדה, כי אף שהמבקש גייס כספים לצורך טיפול בילדיו - למעשה עשה בהם בכללותם כבתוך שלו, ומכאן כי לפי הסכם הממון הם רכוש משותף:
"אין חולק כי הכספים הוכנסו לחשבונו האישי של המערער ועורבו שם עם כספים אחרים. זאת ועוד, המערער לא כיחד בעדותו בבית משפט קמא כי ראה באיסוף התרומות את עבודתו וכי נעשה בהם שימוש למכלול צרכי המשפחה - ובכללם צרכי המשיבה" (עמ' 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).
בקביעות עובדתיות מסוג זה אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב, קל וחומר בגלגול ערעורי שלישי (רע"א 6474/99 צוקרמן נ' פאלוך (לא פורסם); רע"א 9405/06 אדריכל שרל דוראל בע"מ נ' פרז (לא פורסם)). אכן, יתכן שהתורמים ייעדו את הכספים לצרכי ילדי המבקש, או לצורך ילדים פגועים בכלל, אך לא זה השימוש היחיד שעשה בהם המבקש. לא למותר להזכיר, כי גרסת המבקש היתה, שהכספים נתרמו "לרווחתי ולרווחת הבנים שלי להדפסת ספרים, כסף מזומן שהיה לי שנתנו, שנשאר לי" (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 16.4.07), ופשיטא שלפי גרסה זו מדובר בכספי "המשפחה" - קרי, כספים משותפים.
ה.
משנקבע כממצא שבעובדה כי הכספים היו משותפים, אין לקבל את טענות המבקש לגבי "עקיבה", אפוטרופסות או נאמנות. אשר להבחנה בין הזכויות בנכס (לגביהן נקבע כי אין הן זכויות משותפות) לבין זכות המשיבה להשבת מחצית ההוצאות של מימון הנכס - אכן מדובר בהבחנה שמתחילה אינה מחויבת. ניתן היה לכאורה לומר גם, כי משמעות הסכמת המשיבה לרישום הנכס על שם משיב 2 היא ויתור על הכספים המשותפים ששימשו לרכישתו. ברם, עסקינן בפרשנות מערכת היחסים בין הצדדים, ובעמידה על כוונותיהם. לעומת הניתוח האמור, ניתן לומר גם שהמשיבה ויתרה על הזכויות בנכס על מנת לאפשר את פעילות המעון, והסתפקה בקבלת מחצית ההוצאות (לא מחצית הזכויות או השווי). בהכרעה בין שתי פרשנויות אפשריות לסיטואציה עובדתית קונקרטית אין מקום להתערבות בית משפט זה בגלגול ערעורי נוסף.
ו.
לא אמנע מאמור, כי ההתנהלות המשתקפת מתוך התיק אינה יכולה להסב קורת רוח. אנשים שונים תרמו כספים רבים לטובת ילדיו הפגועים של המבקש. כעולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה "הנתבע (המבקש - א"ר) הוא בעל נכסים רבים אחרים אשר פורטו בכתבי הטענות, ובכלל זה דירות ומגרשים" (עמ' 14). ספק אם התורמים היו מודעים לשימוש שנעשה בכספיהם, ולעירוב הנכסים והאינטרסים בין הילדים הפגועים, המבקש והמשיבה. ברי כי לא זו הדרך לנהוג בכספים שהוקדשו למטרה ספציפית, מה גם רגישה כל כך. כבר לימדו חז"ל, כי שבחם של העוסקים בצרכי ציבור הוא בהתרחקות ממראית עין של עירוב נכסים (ראו בבלי יומא לח ע"א), קל וחומר מעירוב ממש. על כל פנים, קשה להלום טענה של עקיבה מפי מי שעירב את הנכסים במו ידיו בנמקו כי מראש נועדו גם בעבורו, ואיני מתיחס לחלקה של המשיבה, משלא נתבקשה תשובה גם כדי שלא להכביר הוצאות.
ז.
כאמור, לא אוכל להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ה בניסן תשס"ט (19.4.09).
ש ו פ ט