בע"מ 212/22פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 8.12.2021 (עמ"ש 29538-09-21, סגן הנשיאה א' ואגו והשופטים ג' לוין ו- א' ברסלר-גונן ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד מיום 20.6.2021 (תמ"ש 33885-12-18 , השופטת ע' גיא ).

2.

מקורו של ההליך שבפני בסכסוך שהתגלע בין המבקשת לבין המשיב, שהוא אחיה, בנוגע לזכויות בדירה שהייתה בעבר בבעלות סבתם המנוחה (להלן בהתאמה: הדירה ו- הסבתא ). מוסכם בין הצדדים כי הם טיפלו במסירות בסבתא, וכי היא ביקשה לגמול להם בכך שייהנו מדירתה לאחר פטירתה. אולם, על הדרך שבה הדבר היה צריך להיעשות חלוקות הדעות. לטענת המשיב, הדירה נועדה לו, והוא התחייב להעביר חלק משוויה למבקשת. מנגד, גרסת המבקשת היא שהייתה זכאית לקבל זכויות בדירה עצמה.

3.

לאחר פטירתה של הסבתא, הוצא צו ירושה שעל-פיו הוקנו מלוא הזכויות בדירה לבתה, היא אמם של הצדדים (להלן: האם ). במהלך שנת 2008 האם והמשיב חתמו על הסכם מתנה שהורה כי מלוא הזכויות בדירה יועברו לידי המשיב, ללא תמורה. הזכויות בדירה נרשמו בפועל על שמו של המשיב בשנת 2015. ראוי להוסיף כי בהמשך התנהלו הליכים משפטיים שאינם בפני, שבהם עתרה האם לבטל את הסכם המתנה ולחילופין לחייב את המשיב להעביר למבקשת מחצית השווי של הדירה. הליכים אלה נמחקו בסופו של דבר (התביעה בתמ"ש 12911-11-17 נמחקה ביום 30.11.2017 מחמת אי-תשלום אגרה; התביעה בתמ"ש 17460-01-18 נמחקה ביום 11.10.2018 בהסכמת הצדדים).

4.

ביום 16.12.2018 המבקשת הגישה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, שבה עתרה למתן סעד הצהרתי לפיו ייקבע כי האם העניקה למשיב את הדירה במתנה בתנאי שיעביר "מחצית משווי עלות הדירה לאחותו", וכן לכך שבית המשפט יורה על פירוק שיתוף בדירה. ביום 28.5.2019 בית המשפט לענייני משפחה הורה למבקשת לתקן את כתב התביעה, בין השאר בקבעו כי כתב התביעה כלל סעדים שאינם יכולים להיתבע יחדיו. בעקבות זאת, ביום 26.6.2019 הגישה המבקשת כתב תביעה מתוקן, שבו עתרה לסעד הצהרתי המורה כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לה.

5.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה. בעשותו כן, בית המשפט לענייני משפחה עמד על סתירות שנמצאו בגרסאותיה של המבקשת, אשר תחילה טענה כי המשיב התחייב להעביר לה כספים בשווי של מחצית הדירה, ואילו בהמשך שינתה את גרסתה וטענה שהמשיב התחייב להעביר על שמה מחצית מהזכויות בדירה. לעומת זאת, בית המשפט לענייני משפחה מצא את גרסתו של המשיב מהימנה. בעיקרו של דבר, גרסת המשיב היא שהדירה נרשמה על שמו בתמורה לכך שיעביר למבקשת מחצית משוויה בהתאם לערכה בתום שנת האבל על פטירת הסבתא (קרי, בחודש ספטמבר של שנת 2006). לפי חשבונו של המשיב מדובר היה בסך של 60,000 שקלים, נכון לאותה עת. לשיטתו, לאורך השנים המבקשת ביכרה שהוא ישמור את הכספים בחשבון הבנק שלו, על רקע יחסיה עם בן-זוגה. המשיב הצהיר בבית המשפט לענייני משפחה, כי היה נכון לשלם למבקשת את הסך האמור ואף סכום גבוה מכך, אך לא את מחצית שוויה העדכני של הדירה, משום שלטענתו השקיע כספים רבים בשיפוץ ובתשלומים נוספים בגינה בשנים שחלפו מאז שהועברה לבעלותו. בסיכומו של דבר, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי כוונת הצדדים כפי שהיא נלמדת ממכלול העדויות הייתה שהמתנה שהעניקה האם למשיב אינה מתנה על תנאי, אלא מתנה בחיוב לפי סעיף 4 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 , וכי המבקשת לא הוכיחה שהמשיב הפר את ההתחייבות כלפיה.

6.

בשולי פסק הדין, הציע בית המשפט לענייני משפחה לצדדים כי לצורך סיום המחלוקת, יינתן פסק דין משלים שבו ייקבע כי המשיב ישלם למבקשת מחצית שוויה של הדירה כפי ערכה ביום החתימה על הסכם המתנה (בשנת 2008), כשלסכום זה יוצמדו הריביות שהיו יכולות להתקבל לו היו הכספים מופקדים בתכנית חיסכון בנקאית. הצדדים התבקשו להודיע לבית המשפט האם הם מסכימים שייקבע כי הסכום האמור עומד על 60,000 שקלים או שהם מבקשים למנות שמאי שימסור את חוות דעתו בעניין, וכן האם הם מבקשים למנות מומחה שייקבע את סכום הריבית. צוין כי אם לא תימסר הודעה מטעם הצדדים, ייסגר ההליך. עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי הודעה כאמור לא הוגשה.

7.

תחת זאת, המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אותו בעשותו שימוש בסמכותו מכוח תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות ). בית המשפט המחוזי קבע כי אינו מביע כל עמדה בעניין איתנותה של תביעה כספית, אם וכאשר תוגש.

8.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי שלטענת המבקשת נפלו בו " שגגות מהותיות" . בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי החלטותיהן של הערכאות הקודמות גרמו לה עיוות דין. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לא התקיימו יסודותיה המצטברים של תקנה 148(ב) לתקנות המאפשרת מתן פסק דין ללא הנמקה נוספת בערכאת הערעור. עוד טוענת המבקשת כי במקרה דנן אין מדובר על מתנה שחיוב בצידה אלא על מתנה על-תנאי, ולפיכך זו לא השתכללה. המבקשת מוסיפה כי התנהלותו של המשיב עולה כדי התנהגות מחפירה כלפי בני משפחתו כך שהיה מקום לאפשר לאם לבטל את הסכם המתנה. נוסף על כך, המבקשת מעלה טענות עובדתיות רבות נוספות בנוגע להתנהלות הצדדים במשך השנים.

9.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות, אף מבלי להידרש לתשובתו של המשיב. הבקשה אינה עומדת באמת המידה המחמירה שנקבעה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". הבקשה נסבה בעיקר על הכרעה בעניינם הפרטני של הצדדים ונטועה בנסיבותיהם הקונקרטיות, אשר נדונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות, והיא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו כן, חרף טענותיה של המבקשת, לא התרשמתי כי נגרם לה עיוות דין. מבלי לנקוט עמדה לגוף הדברים, יש לחזור ולהזכיר כי אף פסק דינו של בית המשפט המחוזי לא סגר את הדלת בפני האפשרות של הגשת תביעה המכוונת לסעד כספי, להבדיל מהסעד שאותו בחרה המבקשת לתבוע בהליך דנן, וזאת מבלי להביע כל עמדה בשאלת התיישנותה של עילת התביעה.

10.

לפני חתימה, אוסיף כי לנוכח היחסים המשפחתיים בין הצדדים, יש לקוות כי יעלה בידם להגיע להסכמות

שיסיימו את הסכסוך וייתרו את המשך ההליך המשפטי.

11.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. 5