בע"מ 2128/21 פלוני נ. פלוני

1.

המשיבה 1 והמשיב 2 (להלן: המשיבה ו המשיב ; וביחד: המשיבים ) היו נשואים. המבקשים הם הורי המשיב. בשנת 2010 שילמו המבקשים סכום כולל של 1,100,000 ש"ח לצורך רכישת בית מגורים וסילוק משכנתה עבור המשיבים (להלן: הסכום ששולם ). באותה שנה חתמו המשיבים על מסמך שכותרתו "הסכם ממון" (להלן: ההסכם ). בהסכם נקבע כי אם יתגרשו, שליש מהתמורה שתתקבל ממכירת בית המגורים – ולא יותר מ-1,100,000 ש"ח – שייך למשיב, ויתרת התמורה תתחלק בין המשיבים על פי הסכם הגירושין שיחתמו עליו. המשיבים נפרדו. בין היתר הם מתדיינים על חלוקת רכושם. ביום 12.12.2016 הגישו המבקשים תביעה כספית לבית המשפט לענייני משפחה, ובה תבעו מן המשיבים סך 1,839,470 ש"ח, שהם לפי הטענה הסכום ששולם בתוספת הפרשי הצמדה, ריבית ועליית ערך הבית.

2.

ביום 12.3.2019 דחה בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת ע' בן-דב ג'וליאן ) את תביעת המבקשים. נקבע כי נוכח היחסים המשפחתיים בין הצדדים, חזקה שהסכום ששולם ניתן במתנה ולא בהלוואה; וכי המבקשים לא סתרו חזקה זו. בהקשר זה עמד בית המשפט על כך שהמבקשים העבירו למשיבים כספים נוספים רבים במתנה, ולא ביקשו את השבתם; על כך שלא נחתם הסכם הלוואה בין המבקשים למשיבים; ועל כך שהמבקשים לא ביקשו כי הסכום ששולם יושב להם, במשך 6.5 השנים שחלפו מיום התשלום ועד למועד הגשת התביעה. נקבע כי ההסכם אינו עולה כדי הסכם הלוואה בין המבקשים למשיבים, בשים לב לצדדים לו, לתוכנו, למועד חתימתו (כחצי שנה לאחר העברת הסכום ששולם) ולכך שקודם לכריתתו דרש המבקש 1 (להלן: המבקש ) שהמשיבים יחתמו על הסכם ממון, ולא על הסכם הלוואה. עם זאת, מאחר שהמשיב לא הגיש כתב הגנה ושהצהיר כי הוא מסכים שיינתן פסק דין לחובתו בגין מחצית הסכום הנתבע, חויב המשיב לשלם למבקשים סך 919,735 ש"ח.

3.

ביום 24.2.2021 דחה בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים מ' נד"ב , צ' ויצמן ו ח' קיציס ) לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, את ערעור המבקשים. נקבע כי אין להתערב בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט לענייני משפחה; כי קביעות אלו תומכות במסקנה המשפטית של פסק הדין; וכי אין בפסק הדין טעות שבחוק. עוד ציין בית המשפט כי הואיל והמבקש ביקש חתימה על הסכם ממון והסתפק בכך, להבדיל מהסכם הלוואה, לא קמו למשיבים עילות התביעה שטענו להן.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשים חוזרים על טענתם כי הסכום ששולם ניתן בהלוואה, וכי ההסכם מוכיח הלוואה זו ואינו מגלם אותה. המבקשים מוסיפים כי המשיבים חתמו על ההסכם מיוזמתם, ולא לבקשת המבקש, וכי עשו זאת במרמה כלפי המבקשים. נוסף על כך, נטען בכלליות כי את הסכום ששולם על המשיבים להשיב למבקשים מכוח דינים שונים, בהם דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני הנאמנות, וכי הערכאות הקודמות לא דנו בכך. עוד טוענים המבקשים כי בהכרעה קיימת סתירה בין המשיבים, שכן המשיב חויב לשלם את מחצית הסכום שנתבע, בעוד שהמשיבה לא חויבה בתשלום.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.