בע"מ 2158/16 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ים ש' שטמר, ס' ג'יוסי ו ח' שרעבי ) מיום 17.2.16 בתיק עמ"ש 26313-12-14, בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופט

נ' סילמן ) מיום 27.10.14 בתיק תמ"ש 8841-08-10. עניינו של ההליך – תביעת המבקש לזכויות במגרש כנגד המשיבים 3-2.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש והמשיבה 1 נישאו בשנת 1986 והתגרשו ביום 10.3.10. המשיבים 2 ו-3 הם הוריה של המשיבה 1. הוריו של המערער היו בעלי נחלה במושב והתירו לבני הזוג לבנות ביתם בנחלה, בצמוד לביתם שלהם. בשנת 1999 העבירו הוריו של המבקש לידיו ולידי המשיבה 1, ללא תמורה, את הנחלה. על שטח הנחלה הקימו בני הזוג עסק ליבוא ושיווק מוצרי קרמיקה (להלן העסק ).

ג.

לטענת המבקש, בשנת 2001 קיבלו הוריו זכויות חכירה במגרש הרחבה במושב בשטח של כחצי דונם (להלן המגרש ). לטענתו , הוריו חפצו להעביר את הזכויות במגרש לידיו ולידי המשיבה 1, אך כיון שהזוג כבר היו בעלי נחלה, שהועברה והסתיימה ברישום, לא יכלו ההורים להעביר את הזכויות במגרש ההרחבה, לפי הוראות מינהל מקרקעי ישראל. לפיכך, הועבר השטח לבנם של המבקש והמשיבה 1, ע', אשר היה קטין באותה עת. לשם ביצוע ההעברה פנו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה, והצהירו בדבר ההעברה ומטרתה (תמ"ש 14730/01). במסגרת ההליך, הצהירו המבקש והמשיבה 1 כי הם זכו בהקצאה (ולא הוריו של המבקש), וכי המגרש מיועד לע', ולא למשיבים 3-2 או להם. על המגרש בנו הצדדים בית מגורים. מספר חודשים לאחר שמלאו לע' 18 העביר הוא למשיבים 3-2 את הזכויות במגרש, ללא תמורה. עובר להעברת הבעלות במגרש עלו היחסים בין המבקש למשיבה 1 על שרטון. בעקבות העברת הזכויות במגרש למשיבים 3-2, פנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה וביקש פסק דין הצהרתי לפיו מחצית הזכויות במגרש שלו.

ד.

בין המבקש למשיבה 1 התנהלו מספר הליכים קודם להליך נשוא הבקשה דנא. ביום 1.5.11 ניתן פסק דין שהכריע בסכסוך הרכושי בין בני הזוג (תמ"ש 1938-04-09). בעקבות ערעור שהוגש על פסק דין זה (עמ"ש 24178-06-11), וקבלת הערעור באופן חלקי, ניתן ביום 28.8.12 פסק דין נוסף על ידי בית המשפט לענייני משפחה. שני פסקי הדין הכריעו סופית בטענות הרכושיות שהיו לכל אחד מבני הזוג ונערך איזון משאבים. פסקי הדין הקיפו את נכסיהם המשותפים של בני הזוג: הנחלה, בית המגורים המשותף והעסק. כן נלקחו בחשבון פרמטרים שונים, ובכלל זה הלוואות וחובות ותשלומים אשר שולמו על ידי המשיבים 3-2. בפסק הדין מיום 28.8.12 קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי לצורך איזון המשאבים יש להפחית משווי העסק סכום של 780,000 ₪ לצורך "החזר הלוואות" למשיבים 2 ו-3.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה

ה.

לאחר שניתנו פסקי הדין בנושא איזון המשאבים, החל בית המשפט לענייני משפחה לברר את תביעת המבקש להצהרה על בעלותו במגרש. בית המשפט בחן את ההשלכות שיש לייחס להצהרת הצדדים בפני בית המשפט ורשויות המדינה כי הם מעבירים את הזכויות לבנם ע'. נפסק כי הצהרה זו מקימה השתק ביחס לשניהם באשר לזהות בעל המגרש; מרגע שהצהירו כי הם מעבירים את זכויותיהם במתנה לע' וההעברה הושלמה, יצא הנכס מרשותם, וע' יכול היה לעשות בו כראות עיניו, ובין היתר להעבירו למשיבים 2 ו-3. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי די בהצהרה זו לדחות את התביעה.

ו.

עם זאת לא הסתפק בית המשפט בנימוק זה, ובחן את כלל העדויות והראיות שהובאו בפניו. לאחר בחינה זו, דחה את טענות המבקש וגרסתו לגופו של עניין. נפסק כי נוכח טענות המבקש בדבר העברת זכויות לע', היה עליו לצרף את ע' כבעל דין. כאשר נשאל המבקש מדוע לא הגיש תביעה כנגד ע', השיב "התביעה הזו מותנית בתוצאות המשפט הזה. התביעה תוגש". בית המשפט אף מצא את גרסת המבקש כלא מהימנה, ולוקה בסתירות פנימיות. נפסק, בין היתר, כי גרסת המבקש לפיה גובה התמורה שאמורים לשלם המשיבים 3-2 בעבור העברת המגרש לידיהם זהה לגובה הסכום שנטען כי המשיבים הלוו לעסק (סכום של 1,164,000 ₪) פוגמת באמינותה. עוד נקבע, כי אפילו תתקבל גרסת המבקש לפיה שולמה תמורה עבור המגרש, זו אמורה להיות משולמת לע', בעליו.

ז.

עם זאת מצא בית המשפט לענייני משפחה, כי גם גרסת המשיבים אינה חפה מקשיים. המשיבה 1 אישרה כי היא והמבקש שקלו לייעד את המגרש להוריה מעיקרא, אך נוכח כללי המנהל, הועבר המגרש לבנם, תוך שהוסכם מראש כי לאחר סיום בניית הבית יועברו הזכויות במגרש על שמם של המשיבים 3-2. המשיבים 3-2 טענו כי סכום של 1,164,000 ₪ ניתן כהלוואה לעסק ולא כתמורה עבור המגרש. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי טענותיהם מעלות תהיות. בין היתר, לא ידעו המשיבים לומר כמה השקיעו ישירות בבניית הבית ומה מקורות ההשקעה; גם הקבלות שצירפו ביחס למימון הבניה כירסמו באמינות גרסתם, לעמדת בית המשפט. לפיכך, מצא בית המשפט לענייני משפחה את גרסתו של ע' כגרסה המהימנה היחידה; לפי ע', בני הזוג רצו שהמשיבים 3-2 יהיו קרובים אליהם במושב, והתכנון היה שהמגרש יעבור אליהם.

ח.

במסגרת ההליך שב המבקש והעלה טענות בדבר הברחת כספים על ידי המשיבים באמצעות רישום הלוואות פיקטיביות לעסק. המבקש טען, כי סבר שהסכום שהעבירו המשיבים 3-2 לעסק, היה בתמורה להעברת המגרש אליהם ולא כהלוואה. נוכח זאת, לטענתו, לא היה מקום לקזז סכום זה משווי העסק במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג. בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי נראה שהמשיבים 3-2 אכן העבירו כספים לעסק מעת לעת, אולם כספים אלה לא היו הלוואות אלא תמיכה שלהם בבני הזוג.

ט.

בסופו של יום פסק בית המשפט לענייני משפחה, כי המבקש לא הצליח להוכיח את תביעתו נוכח ריבוי גרסאותיו, החסר הראייתי וחוסר האמינות של גרסתו. עוד קבע בית המשפט כי אי צירופו של ע' לתביעה חייב דחייתה, ואף אילו צורף לתביעה, לא הצליח המבקש מכל מקום להרים את הנטל המוטל עליו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

י.

כנגד פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי (חוות הדעת העיקרית נכתבה בידי השופט ג'יוסי) דחה את הערעור וקבע כי המבקש מושתק מלטעון לבעלות על המגרש, שכן בני הזוג הצהירו בהליך קודם כי הם מבקשים להקצות לע' את המגרש. גם לגופם של דברים הגיע בית המשפט המחוזי לתוצאה אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה. ובהנמקות דומות.

יא.

עוד התייחס בית המשפט המחוזי לטענת המערער בדבר קביעות סותרות של בית המשפט לענייני משפחה. נפסק כי בית המשפט לענייני משפחה נתן מענה לטענה זו בפסק דינו, וגם אם אין התאמה מלאה בין הקביעות בפסקי הדין השונים, אין הדבר מצדיק התערבות בתוצאה הסופית אליה הגיע בית המשפט לענייני משפחה; נאמר, כי אין קשר בין סוגיית ההלוואות מטעם המשיבים 3-2 לבין תוקפה של העברת הזכויות לידי ע' ובהמשך לידי המשיבים 3-2.

בקשת רשות הערעור

יב.

כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ביום 15.3.16 את הבקשה הנוכחית. טענתו העיקרית נוגעת לקביעות הסותרות בפסקי הדין לעניין ההלוואה שניתנה על ידי המשיבים 3-2 לעסק. המבקש טוען כי נוכח העובדה שטענותיו לא קיבלו מענה הולם הן בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מצדיק הדבר התערבותו של בית משפט זה. טענה נוספת של המבקש היא, כי בית המשפט המחוזי הציע הצעת פשרה השונה מפסק דינו. לטענתו, העובדה שבדיון ביום 18.6.15 הציע בית המשפט המחוזי כי יפסוק על דרך הפשרה בתחום שבין 100,000 ל-300,000 ₪, מראה כי זו הייתה הערכתו לגבי סיכויי הצדדים לאחר בחינת טענותיהם.

דיון והכרעה

יג.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. המקרה דנא אינו בא בקטגוריות אלה . למעלה מן הצורך אציין, כי לדידי, אין מקום לטרוניה על בית המשפט המחוזי בשל קביעתו, כי הצהרת המבקש והמשיבה 1 מקימה השתק באשר לזהות בעל המגרש.

יד.

כלל ההשתק השיפוטי, שהוכר במשפט הישראלי, קובע כי "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה" (ע"א 513/89

Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S. A . , פ"ד מח(4) 133 , 194 (השופטת דורנר) (1994)). כלל זה מבוסס על עקרונות תום הלב וההגינות, וחל כאשר צד מעלה טענות עובדתיות או סותרות במסגרת אותו הליך או במסגרת שני הליכים שונים. נזדמן לי לציין בעבר, כי "היסוד להשתק שיפוטי הוא יסוד מוסרי, קרי דרישה להתנהלות כנה, שאינה בנויה על צרכים טקטיים" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ (2005) פ"ד נט(6) 625, 638); חוות הדעת העיקרית בפסק דין זה נכתבה בידי השופט (כתארו אז) גרוניס. בחוות דעתי בע"פ 1019/03 פאיס נ' מדינת ישראל (2015) פסקה ד' נאמר "... בספרו החדש

ההליך האזרחי (תשע"ה-2015) מבקש פרופ' יששכר רוזן-צבי, לעיין מחדש בנחיצותו של כלל ההשתק השיפוטי (עמ' 273-271). כשלעצמי דבק אני בכלל זה כעניין ערכי – מוסרי של התנהגות תמת-לב, ולשיטתי גם בגירסה שאינה מחייבת הצלחה בטענה בהליך קודם". סבורני כי ענייננו מדגים זאת.

טו.

בנדון דידן, המבקש ביקש במסגרת הליך קודם בפני בית המשפט לענייני משפחה לרשום את המגרש נשוא התביעה דנא בשמו של ע', וניתנה החלטה המאשרת בקשה זו. נוכח זאת, אין מנוס מן האמירה, כי המבקש מושתק במסגרת ההליך דנא מטענה אחרת באשר לבעלות במגרש. החובה לנהוג בהגינות ובתום לב, המאפיינת את המשפט האזרחי הישראלי (ראו סעיפים 12(א), 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), מונעת ממנו הצגת עמדה מנוגדת בהליך מאוחר (ראו רע"א כרם חמדאן נ' אלדר בדר ואח'

(2014)). זאת, במיוחד כאשר טוען המבקש כי ההצהרה בדבר העברת הזכויות לע' היתה הצהרה למראית עין בלבד, ונועדה אך לשם עקיפת הוראות מינהל מקרקעי ישראל. אין להלום טענות כגון דא, ועל המבקש לשאת בסיכון שנטל על עצמו בהצהירו בפני בית המשפט כי הוא מעביר את הבעלות לבנו (ראו רע"א 732/15 פקיד שומה נ'

בנלי טל , פס' 7 לפסק דינו של השופט עמית (2016)). באחת הפרשות נאמר בחוות דעתי:

"כל בית משפט יתייחס, מטבע הדברים, בחשדנות כלפי מי שלפי נוחותו טען בהליך פלוני טענה אחת ובהליך אחר טענה אחרת, כ'להטוטן בקרקס הרוכב בעת ובעונה אחת על שני זוגות אופניים'

(רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6),

625, 630 (השופט גרוניס )) אין להלום התנהלות מעין זו (ע"א 4107/09

בן עוז נ' פקיד שומה חיפה ,

פס' כ"ט (2011)).

טז.

אכן, המשיבים לא טענו להשתק שיפוטי בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט לענייני משפחה. האם יכול בית המשפט להעלות טענת השתק שיפוטי כאשר הצד שכנגד לא טען לכך? לדידי, אין הכרח שמי מן הצדדים דווקא יעלה טענה זו. כפי שכותבת המלומדת נ' זלצמן : "בהבדל מהשתק מכוח התנהגות או מצג, שבעל-הדין שכלפיו נעשה המצג רשאי לוותר על הטענה החוסמת, עולה הספק אם אכן יש ליתן בידי בעל-הדין לקבוע אם תהא ההכרעה השיפוטית מחייבת בהתדיינות אחרת אם לאו. עובדת היותו של כלל מעשה-בית-דין נשען על שיקולים שבתקנת הציבור מחייבת, ששאלת חלותו לא תהא נתונה לבחירתו של בעל-הדין רק משום שהוא הזכאי ליהנות הימנו, אלא תיבחן בכל מקרה לגופה על ידי בית-המשפט" (נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 24 (1991) ). ההשתק השיפוטי מונע גם משיקולי תקנת הציבור:

"תקנת הציבור סולדת מן המניפולציה בהליכי משפט ... שהרי שתי הגירסאות שהועלו ... אינן יכולות לדור בכפיפה אחת..." ( ע"א 1393/92 קזצ'קוב נ' קזצ'קוב , פ"ד מח(4) 353, 361 (הנשיא שמגר)).

אין לאפשר לצדדים לשנות אותה מסכת עובדתית לנוחותם לצרכי הליכים שונים, אלא אם כן חלו טעויות בתום לב כאלה או אחרות, ולא זה המקום להרחיב. דברים אלה פשוטים וברורים, ובית המשפט אינו יכול לפעול כשוטה שבעולם.

יז.

אשר לטענת הקביעות הסותרות, איני רואה מקום להתערב בהכרעתם של בתי המשפט הקודמים.

יח.

נוכח האמור מעלה, לא אוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור.