בע"מ 2194/22 פלוני נ. פלוני

1.

עניינה של הבקשה שלפני בסכסוך משפחתי בין המבקש לבין אחיו, הוא המשיב 1 (להלן: המשיב וביחד: האחים ) בנוגע לנכס בבעלות המשיב 2, עיזבון אמם של האחים (האם תכונה להלן: המנוחה ). כעולה מן הבקשה, ביום 17.6.2004 ערכו הוריהם של האחים צוואה הדדית (להלן: הצוואה ההדדית ), בה ציוו כי עיזבונו של כל אחד מהם יועבר לבן הזוג שיוותר בחיים, ואם בן הזוג לא יהיה בחיים באותה עת – יחולק העיזבון בין האחים. לצד זאת ציוו ההורים כי זכויותיהם בבית מגוריהם (להלן: הנכס ) יועברו למבקש, בכפוף לכך שהמבקש יעביר למשיב את זכויותיו בבית אחר שבבעלותו. ביום 8.6.2009 נפטר אב המשפחה וביום 4.2.2013 ניתן צו לקיום הצוואה ההדדית. בחלוף חודש ממתן הצו, ערכה המנוחה צוואה בכתב ידה (להלן: צוואת המנוחה ), בה ציוותה כי הזכויות בנכס יתחלקו בין האחים שווה בשווה, כמו גם יתר רכושה. ביום 16.4.2014 חתמה המנוחה על תצהיר מתנה לפיו מחצית מזכויותיה בנכס יועברו למשיב (להלן: המתנה מיום 16.4.2014 ). ואולם, ביום 21.5.2014 חתמו המנוחה והמבקש על הסכם לפיו המנוחה מעבירה את זכויותיה בנכס ללא תמורה וללא זכות חזרה למבקש. בהמשך לכך, ביום 22.6.2014 נרשמה הערת אזהרה על מלוא הזכויות בנכס לטובת המבקש.

2.

ביום 4.11.2014 הגיש המשיב תביעה נגד המבקש והמנוחה שבמסגרתה עתר לסעדים שנוגעים לזכויותיו בנכס. בין היתר, עתר המשיב לסעד הצהרתי שלפיו עסקת המתנה מיום 16.4.2014 הושלמה; למחיקת הערת האזהרה מיום 22.6.2014; ולרישום מחצית מזכויות הנכס על שמו. ביום 30.4.2020 דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' לוי ) את התביעה. בית המשפט קבע כי על אף שהצוואה ההדדית נערכה עובר לחקיקת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005, בנסיבות העניין לשון הצוואה ההדדית ונסיבות עריכתה מלמדות על כוונת הצדדים להתנות על היכולת לבטלה. לפיכך קבע בית המשפט כי המנוחה לא הייתה רשאית להעניק למשיב את המתנה מיום 16.4.2014. עוד קבע בית המשפט, למעלה מן הצורך, כי דין התביעה להידחות אף לגופה בהעדר גמירות דעת אצל המנוחה, וזאת על בסיס עדות המנוחה לפניו. לשלמות התמונה יצוין, כי מספר ימים לאחר מתן פסק הדין הלכה המנוחה לעולמה.

3.

על פסק דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וביום 2.3.2022 קיבל בית המשפט את הערעור (כב' סגנית הנשיא צ' צפת, והשופטים ע' רביד, ו נ' שילה ). בית המשפט עמד, בין היתר, על כך שהצוואה ההדדית נערכה בדרך של "יורש אחר יורש", לפי סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; וכי המנוחה, אשר הינה היורשת הראשונה על פי הצוואה ההדדית, רשאית לעשות במה שקיבלה כבשלה למעט גריעת זכויות היורש השני באמצעות צוואה. משכך, נקבע כי הסכם המתנה מיום 16.4.2014 תקף. עוד קבע בית המשפט כי יש לבחון את גמירות הדעת של המנוחה בעת עריכת הסכם המתנה וכי עדותה לפני בית המשפט מלמדת על רצונה בתקופה מאוחרת לכך. בנוסף, נקבע כי המבקש לא הוכיח קיומו של פגם בהסכם המתנה או כי המנוחה לא הייתה כשירה להעניקה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר מכוונת לקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי. בין היתר, טוען המבקש כי שגה בית המשפט בקביעתו שלא הוכח פגם בהסכם המתנה או בכשירותה של המנוחה בעת עריכתו, וכן בקביעותיו בנוגע למהימנות העדים בבית המשפט לענייני משפחה. לטענת המבקש, פסק הדין גורם לו עיוות דין חמור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.