בע"מ 22/13 אבי סופיר נ. מדינת ישראל

1.

למשיבה ולבן-זוגה המנוח (להלן: המנוח ) שתי בנות, שהמבקשת היא הבכורה שבהן. המנוח נפטר בשנת 2002, וציווה כי כל רכושו יועבר למשיבה, ולאחר אריכות ימיה – לבנותיהם. המנוח ציין בצוואתו כי הדירה מיועדת לבת הצעירה, ואילו אחותה (המבקשת) תהיה זכאית לסכום כסף בשווי הדירה מתוך העיזבון. יצוין כי ביום שבו כתב המנוח את צוואתו (בחודש יוני 2001), נחתמה צוואה זהה על-ידי המשיבה. בהמשך, הורעו היחסים בין המבקשת לבין אימהּ, המשיבה. בשנת 2007, פנתה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, וביקשה פסק דין המצהיר על בטלותן של פעולות שביצעה אימהּ בזכויות ובנכסים שהועברו לה לאחר מותו של המנוח, וכן נתבקש צו מניעה שיאסור על המשיבה לכלות את עיזבון המנוח. לטענתה, האם רוקנה את חשבונות הבנק שפורטו בצוואת המנוח ונסעה לחו"ל "בנסיבות מחשידות".

2.

בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת א' מירז ) דחה את תביעת המבקשת. נקבע כי לא מוטלת על המשיבה כל מגבלה משפטית מכוח הדין ביחס לשימוש בנכסי העיזבון, וזאת אף אם מדובר ב"צוואות הדדיות" (וזאת מבלי שקבע כי מדובר בצוואה הדדית), למעט היעדר האפשרות לשלול את זכותו היורש השני על-ידי עריכת צוואה (לפי סעיף 42(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ) ). עוד נמצא כי אין בצוואת המנוח כל כוונה להגביל את המשיבה ביחס לאופן השימוש בעיזבונו, למעט ביחס לדירה המיועדת לאחותה הצעירה של המבקשת. נקבע כי אין בנסיבות העניין תחולה לסעיף 8א לחוק הירושה, שעניינו צוואות הדדיות, שכן הוא לא חל על צוואת המנוח שנחתמה לפני חקיקתו בשנת 2005. בצד האמור, עמד בית המשפט לענייני משפחה על מחויבותה המוסרית של המשיבה שלא לפעול בחוסר תום לב כדי להדיר את בתה מנכסי העיזבון.

3.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטות ש' שטמר , י' וילנר ו ר' למשלטריך-לטר ) דחה את ערעור המבקשת על פסק-הדין. בית המשפט ציין כי היה ניתן להסתפק בדחיית הערעור בגדר הוראותיה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אך מצא להוסיף להתייחס בקצרה לפלוגתאות המרכזיות שהועלו בערעור. נמצא כי אין כל הגבלה על המשיבה לעשות כרצונה ברכוש המנוח, לא בדין הכללי ולא בצוואה הספציפית. עוד נמצא כי לא הוכח שהמשיבה נוהגת בחוסר תום לב, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בשאלה אם קמה לה חובה לנהוג בתום לב.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי, שבגדרה נטען כי המקרה דנן מעורר שאלה ציבורית רחבה בתחום דיני הירושה ודיני החוזים. המבקשת טוענת כי בתי המשפט התעלמו מהפן ההסכמי שבצוואת המנוח ובצוואת המשיבה, ולכך שבמשתמע, התחייבו במסגרתן בני הזוג לשמור על הרכוש כולו בנאמנות עבור בנותיהן, עד לאריכות ימיו של בן הזוג שהאריך ימים. לשיטת המבקשת, פרשנות נכונה של צוואת המנוח, בשים לב לנסיבות העניין, מביאה למסקנה בדבר קיומה של הגבלה על השימוש שרשאית המשיבה לעשות ברכוש.

5.

כידוע, רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). על אף ניסיונה של המבקשת לשוות לבקשתה נופך כללי ועקרוני, אין מדובר אלא בשאלה של פרשנות צוואת המנוח ויישום הדין הקיים על נסיבות המקרה. שתי הערכאות שקדמו לי מצאו כי גם אם תתקבל הקונסטרוקציה המשפטית שמציעה המבקשת – על כל רבדיה – אין בכך כדי לסייע לה, שכן לא הוכחה בנסיבות העניין כל כוונה משתמעת מצד המנוח להגביל את השימוש שתעשה המשיבה ברכוש לאחר מותו, וכן לא הוכחה כל התנהגות שאינה תמת לב מצד המשיבה ביחס לרכוש המדובר.

משנמצא כי אין על פי אמות המידה המקובלות עילה למתן רשות ערעור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.