בע"מ 223/20 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוסי , השופטת א' אלון והשופטת העמיתה ש' שטמר ), שדחה את ערעור המבקשת על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת הבכירה ש' ברגר ), בגדרו נקבע כי בנה הקטין יוכרז כבר אימוץ, תוך צמצום תוצאות האימוץ על פי הוראות שנקבעו (להלן: הקטין ).

1.

ברקע לבקשה דנן מספר הליכים קודמים בשאלת ההכרזה על הקטין, אשר במרץ השנה ימלאו לו 7 שנים, כבר אימוץ כלפי האם, היא המבקשת כאמור. נעמוד בתמצית אך על עיקרי הדברים הרלוונטיים לבקשה דנן. הקטין נולד כפג ושהה לאחר לידתו בבית חולים משך כשלושה שבועות, אז הועבר למשפחת אומנה חסויה, שאצלה הוא גדל מאז ועד היום (להלן:

משפחת האומנה ) . כשלושה חודשים וחצי לאחר הולדתו, הוכרז הקטין כנזקק ועל כן המשיך לשהות אצל משפחת האומנה, בהוראת בית משפט לנוער. כאשר היה הקטין בן שנה, הגיש המשיב, היועץ המשפטי לממשלה (להלן גם:

היועץ ), בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי אמו וכלפי אב לא ידוע, וזאת בעקבות דיווח שהתקבל מבית החולים בו אושפזו המבקשת והקטין לאחר הלידה על התנהגות מעוררת דאגה מצד המבקשת וכן נוכח סירובה לקבל ביקור בית מצד הרווחה בביתה. החל מגיל 4 חודשים, המבקשת והקטין נפגשים באופן סדיר במרכז קשר. עם הגשת הבקשה להכרזת הקטין כבר אימוץ מונה עו"ד ד"ר גרשון ב. גרונפלד כאפוטרופוס לדין לקטין (להלן:

האפוטרופוס לדין ) . בחינת מסוגלותה ההורית של המבקשת עברה כמה "גלגולים" אשר במסגרתם הורה בית המשפט המחוזי, בעקבות ערעורים שהגישה המבקשת על פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה על העמקת הבחינה, בין באמצעות מינוי מומחה נוסף מטעם בית המשפט, בין לאחר שהמבקשת תעבור טיפול והדרכה הורית.

2.

בפסק דין מיום 4.10.2018 הורה בית המשפט המחוזי כי הדיון בעניינה של המבקשת יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה, שיאפשר לצדדים לחקור את המומחה שמונה על ידי בית המשפט, נדב וינטראוב, פסיכולוג קליני התפתחותי ופסיכואנליטיקאי (להלן: וינטראוב ) וכן את ד"ר חנה קמינר (להלן: ד"ר קמינר ), פסיכולוגית קלינית והתפתחותית , שטיפלה במבקשת ובבנה ועמדתה תוארה בחוות הדעת של וינטראוב. בית המשפט המחוזי הורה כי בית המשפט לענייני משפחה יכריע בשתי סוגיות: ראשית, אם אין סיכוי שהתנהגותה של המבקשת או מצבה ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כנדרש בסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ ) . שנית, אם יימצא כי אין סיכוי כאמור, הורה בית המשפט לבחון אם יש לפנות למתכונת של אימוץ פתוח.

3.

בהתאם להוראות אלו נדון שוב עניינה של המבקשת בבית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת הבכירה ש' ברגר ) ובפסק דין מיום 14.8.2019 נמצא כי אין סיכוי לשינוי במצבה של האם או בהתנהגותה בעתיד הנראה לעין. צוין כי חומר הראיות בתיק מצביע כי השינויים שחלו אצל המבקשת בעקבות ההליך הטיפולי שעברה חודשים ארוכים הם מינוריים, שטחיים וחיצוניים, בין היתר נוכח חוסר יכולתה להתחייב ולהתמסר להליך טיפול אישי ואינטנסיבי. בהקשר זה בית המשפט התרשם כי גם אם הייתה המבקשת משתלבת בטיפול כאמור, מדובר בטיפול ממושך, אשר היקפו וטיבו עולים בהרבה על הרף שנקבע בסעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ של עזרה טיפולית "סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". עוד נקבע כי חרף אהבתה של המבקשת לקטין ורצונה העז לגדלו, ולמרות המפגש השבועי ביניהם, שמתקיים באופן סדיר מזה כ-5 שנים, לא נוצר ביניהם קשר משמעותי. צוין כי המבקשת אינה מצליחה לראות את צרכיו של הקטין אלא דרך עיניה וצרכיה בלבד וכי היא מתקשה ביצירת קשר עמו, בין היתר נוכח דפוסי התנהגות כפייתיים וחרדתיים. צוין כי וינטראוב וד"ר קמינר היו תמימי דעים בדבר ההשלכות שתהיינה לניתוק הקטין ממשפחת האומנה וקבעו כי המעבר יהיה קשה ביותר עבורו, וכי וינטראוב אף ציין שכתוצאה מכך ייגרם לקטין נזק נפשי חמור ובלתי הפיך. עוד נקבע כי טובתו של הקטין מחייבת הכרעה סופית בעניינו וכי מסקנה זו נתמכת בחוות הדעת המקצועיות שניתנו בנקודות זמן שונות. כמו כן, בית המשפט דחה את טענות המבקשת לגבי חוות הדעת ומצא כי אלו נטענו ללא ביסוס, וכי חוות הדעת העדכנית של וינטראוב שבה המליץ על אימוץ פתוח, מלמדת שאינו מקובע בעמדתו ונתן דעתו להליך הטיפולי שהמבקשת עברה.

נוכח האמור הורה בית המשפט לענייני משפחה כי הקטין יוכרז בר אימוץ כלפי האם. אשר לסוג האימוץ, בית המשפט קיבל את המלצות וינטראוב וד"ר קמינר כי האימוץ יהיה אימוץ פתוח. בצד האמור, נקבע כי תדירות המפגשים בין המבקשת לבין הקטין ייקבעו לפי חוות דעת משלימה שתוגש על ידי וינטראוב בנושא זה (ולאחר שיתקבלו עמדות הצדדים לגביה).

4.

המבקשת ערערה על פסק הדין וביום 10.12.2019 בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ס' ג'יוסי , השופטת א' אלון והשופטת העמיתה ש' שטמר ) דחה את הערעור בכפוף להנחיות שניתנו בדבר הבהרות נדרשות לגבי מתכונת האימוץ הפתוח. בפסק הדין בית המשפט עמד על השתלשלות ההליכים הענפה בענייננו, וציין כי ההחלטות שהתקבלו בראשית הדרך בעניינו של הקטין בדבר הוצאתו מחזקת המבקשת היו קריטיות וכי יש להצר על כך שההצעה לשלב אותה עוד בשנת לידתו של הקטין ביחידת אימהות לא יצאה אל הפועל. יחד עם זאת נקבע כי לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, ויש לקבל הכרעה לפי המצב הקיים כיום. בית המשפט עמד על כך שמסוגלות הורית נבחנת לעולם כלפי הקטין הקונקרטי על צרכיו הפרטניים, ואימץ את האמור בחוות הדעת העדכנית ועל עדויות המומחים, המצביעות על היעדר מסוגלות הורית לתת מענה לצרכים הייחודיים של הקטין עקב ניתוקו מ"הוריו הפסיכולוגיים" עמם הוא חי כמעט מאז היוולדו. בחינת מכלול הראיות לצד תשובותיה של המבקשת בטיפול כשנשאלה כיצד תסייע לבנה להתמודד עם הניתוק, הביאו את בית המשפט למסקנה כי אין ביכולתה להתמודד עם האתגרים העצומים הגלומים במצב דברים זה. עוד נמצא כי הטעמים להכרזה על האימוץ נשענו על ראיות רבות מלבד הרקע של המבקשת (שבמסגרתו ילדים אחרים שלה הוכרזו בני אימוץ) וכי אין לקבל את הטענות שהשמיעה נגד מקצועיות המומחים. כמו כן, בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה שלפיהן הטיפול שעברה המבקשת לא הצביע על אפשרות בעתיד הנראה לעין לשינוי ביכולותיה לספק לקטין את התמיכה לה יזדקק.

אשר לסוג האימוץ צוין כי משפחת האומנה הביעה רצון להסרת החיסיון, ובנסיבות הקונקרטיות שלפנינו על בית המשפט לענייני משפחה לתת הכרעה בסוגיה זו, תוך התייחסות לעיתוי ההסרה ולאופן ביצועה. עוד הורה בית המשפט כי בית המשפט לענייני משפחה יידרש גם למתכונת המפגשים בין המבקשת לבין הקטין ולא רק לשאלת תדירותם, בסוגיות שפורטו.

5.

מכאן הבקשה שלפניי שבה חוזרת המבקשת על טענותיה בהליכים הקודמים נגד ההכרזה על בנה כבר אימוץ. בעיקרם של דברים טוענת המבקשת כי ההחלטות הקודמות בעניינה מתבססות על שיקול טובת הילד ולא על עילת המסוגלות ההורית המנויה בחוק האימוץ. לטענת המבקשת, הוצאת הקטין מחזקתה בסמוך לאחר לידתו הייתה שגויה, ובוצעה תוך הטעיית בית המשפט עת הייתה לא מיוצגת (בהקשר זה נטען בין היתר שבבדיקה פסיכיאטרית שבוצעה לה לא נכלל כל ממצא לחובתה וכי הוצאת הקטין ממשמורת נבעה אך מהעברתם של ילדיה הקודמים לאימוץ). לטענת המבקשת, באותה העת לא הוכח שהיא נעדרת מסוגלות הורית ואף לא הוכח כך גם היום. לעמדתה, העובדה שאצל משפחת האומנה יזכה הקטין לתנאים מיטיבים לא הופכת אותה לחסרת מסוגלות הורית ובית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי נדרשת ממנה "מסוגלות הורית של סופר אמא". עוד נטען כי רשויות הרווחה הן אלו שגרמו במחדלן למצב הדברים כעת, שבו נטען כי המבקשת לא יכולה להכיל את צרכיו של הקטין אם יושב אליה.

6.

התבקשו תשובות האפוטרופוס לדין והיועץ לבקשה. האפוטרופוס לדין סבור כי יש לדחות את הבקשה כדי לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה לקבל את ההחלטה המשלימה בדבר פרטיו של הסדר האימוץ הפתוח, כפי שהורה בית המשפט המחוזי. זאת משיקולי יעילות ומניעת כפל הליכים, על מנת לקדם את סיום ההליך בעניינו של הקטין ולמען טובתו, שכן עד להכרעה בבקשה דנן הוקפא ההליך בבית המשפט לענייני משפחה (סעיף 24 לתשובתו). לפי האפוטרופוס לדין, ביטול החלטת האימוץ משמעותו חורבן עולמו של הקטין, כפי העולה מחוות הדעת המקצועיות בנדון.

7.

היועץ המשפטי לממשלה חולק על עמדה אחרונה זו וסבור כי יש להכריע בבקשה דנן כבר כעת. לעניין הבקשה עצמה נטען כי זו לא עומדת באמת המידה לבירור ב"גלגול שלישי" על ידי בית משפט זה, וכי גם לגופם של דברים לא הונחה עילה להתערב בהכרעות הקודמות. הכרעות אלו, כך נטען, מבוססות על חוות דעת מטעם אנשי מקצוע שהביעו עמדה דומה ולפיה כי למבקשת אין המסוגלות ההורית הנדרשת בנסיבות העניין, למרות רצונה לגדל את בנה. לעמדת היועץ, קביעה זו – לצד מסקנת המומחים כי ניתוק הקטין ממשפחת האומנה יביא לנזק משמעותי ובלתי הפיך – מצביעים על כך שההכרזה על הקטין כבר אימוץ מוצדקת בנסיבות העניין. היועץ טוען כי המבקשת לא הציגה תמיכה לטענותיה בדבר הטעייה בשלב הוצאת הקטין לראשונה מחזקתה, ומבהיר כי ההחלטה באותו זמן נבעה מהיבטים בהתנהלותה שלא קשורים בבדיקה הפסיכיאטרית. מכל מקום נטען כי המבקשת לא השיגה על הכרזת הקטין כנזקק וכיום לא ניתן להשיב את הגלגל לאחור, ויש לבחון את מסוגלותה ההורית במצב הדברים העדכני.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובות לה ובצרופותיהן, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות בהעדר עילה למתן רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. זאת, גם בהינתן המאפיינים המיוחדים של הליכים מהסוג דנן, המעוררים קושי אנושי רב מטבע הדברים, והמקרה שלפנינו מוכיח (ראו מהעת האחרונה בע"ם 7/20

פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 5 (5.1.2020)). טענותיה של המבקשת בדבר הפגמים שנפלו בהוצאתו הראשונית של הקטין מחזקתה נשמעו ונבחנו, ובית המשפט המחוזי נתן דעתו להשפעה שהייתה למהלך זה על מצב הדברים הנוכחי. הנחתי היא שהערותיו של בית המשפט המחוזי במישור זה (בסעיפים 33-32 לפסק הדין) נקלטו והופנמו בקרב גורמי הרווחה הרלוונטיים, דרך נציגיהם בפרקליטות. אלא שבדומה לערכאות הקודמות אף אני סבור כי לא היה מנוס מלבחון את התקיימותה של עילת האימוץ הנטענת בדבר מסוגלותה ההורית של המבקשת בנקודת הזמן הנוכחית, ובהתאם לצרכים הקונקרטיים של הקטין, ולהשלכות של ניתוקו ממשפחת האומנה כפי שנמצאו על ידי גורמי המקצוע (בע"ם 1906/17 פלוני נ' פלונית , פסקה 11 (6.4.2017); בע"ם 1179/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , פסקה 19 (19.8.2013) (להלן: בע"ם 1179/13 ) ; בע"ם 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית , פסקה 17 (10.8.2005); בע"ם 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים , פ"ד ס(1) 124, 167-166 (2005)).

9.

מהשתלשלות ההליכים שתוארה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי מסוגלותה של המבקשת נבחנה לאורך זמן וכי ההכרעה שלפנינו התקבלה לאחר הרחבת והעמקת התשתית העובדתית והמקצועית בנושא. כמו כן, הערכאות הקודמות נדרשו לטענותיה של המבקשת נגד חוות הדעת והתרשמות המומחים ודחו אותן בהחלטות מנומקות וסדורות, ואיני מוצא כי טענותיה בנושא זה מעוררות עילה לקיים בירור נוסף לפנינו. על רקע האמור, עם כל ההבנה ללבה של המבקשת, השאלה הרלוונטית היא אינה "אם ההורה רוצה לדאוג לילדו אלא האם הוא מסוגל לדאוג לו כראוי" (בע"ם 1179/13, פסקה 19). כפי שכבר הובהר, הערכאות הקודמות הכריעו בשאלה זו בשלילה וכאמור – בנסיבות הפרטניות שהונחו לפניי – איני סבור כי הונחה עילה למתן רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, על הנמקותיו.

למותר לציין שאין בהחלטתי זו כדי להביע עמדה לגבי החלטתו העתידית של בית המשפט לענייני משפחה בדבר פרטי הסדר האימוץ הפתוח בהמשך להערותיו של בית המשפט המחוזי, והוא יחליט בכך כחכמתו. טענות המבקשת בנושא זה – ככל שיהיו לה, שמורות לה כמובן.