בע"מ 2277/15 פלוני נ. פלוני

1.לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.2.2015 (עמ"ש 11098-09-14, השופטות י' וילנר ו- ר'

למלשטריך-לטר והשופט ס' ג'יוסי ). בפסק דין זה קיבל בית המשפט המחוזי באופן חלקי את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 24.6.2014 (תמ"ש 3350/08, השופט נ' סילמן ).

2.המבקש והמשיבה הם מוסלמים. ביום 29.7.2000 הם חתמו על חוזה נישואין (להלן: החוזה ), וביום 1.10.2001 ערכו ביניהם טקס חתונה ועברו להתגורר יחדיו. נישואיהם לא עלו יפה, וביום 17.1.2008 ניתן בבית הדין השרעי פסק דין שהכריז על גירושיהם. לזוג נולדו שתי בנות משותפות, שאחת מהן נפטרה בהיותה כבת חמישה חודשים.

3.עניינם של המבקש והמשיבה נדון בשורה ארוכה של הליכים וערכאות, כולל בהתדיינות קודמת בפני בית משפט זה (בג"ץ 7212/09, השופטת (כתוארה אז) מ' נאור והשופטים א' חיות ו- ח' מלצר ), וענייננו אינו מחייב להידרש לכל פרטיהן של התדיינויות קודמות אלה. מקורו של ההליך דנן בתביעה שהגישה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בנוגע למחלוקות הרכושיות שנותרו פתוחות בין המבקש למשיבה לאחר גירושיהם. במוקד המחלוקת עומדים דירת המגורים שבה התגורר הזוג בתקופת נישואיהם (להלן: הדירה ) ונבנתה על קרקע השייכת לאביו של המבקש (להלן: האב ), הרכב הרשום על שם המבקש (להלן: הרכב ) והזכויות במקרקעין המשמשים את המשרד שבו שותף המבקש, עורך דין במקצועו.

4.בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת המבקש לפיה הדין החל על המחלוקת הרכושית בינו לבין המשיבה הוא הדין השרעי, מאחר שכך קבע החוזה שנעשה בין הצדדים. בית המשפט לענייני משפחה קבע בהקשר זה כי המשיבה אמנם חתמה על החוזה מרצונה, אך המבקש לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו להוכיח כי הוסברו לה משמעותו של הוויתור על זכויותיה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון ) בטרם חתמה על החוזה. יחד עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקשת נמנעה מלשתף פעולה עם המומחה האקטוארי בתיק ולא הרימה את הנטל להוכיח מהם הנכסים שאותם צברו בני הזוג במהלך חיי נישואיהם. בהמשך לכך, בחן בית המשפט לענייני משפחה את השאלה האם קיים שיתוף ספציפי בדירה, וקבע כי קיים קושי בדבר שכן הנכס רשום כאמור על שם אביו של המבקש, שלא צורף כצד לתיק. לכן, בית המשפט לענייני משפחה נמנע מלקבוע כי למשיבה זכויות קנייניות במחצית הדירה, והסתפק בקביעה כי ניתן לחייב את המבקש לשלם למשיבה סכום כספי שהוא שווה ערך למחצית הזכויות בדירה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי המשיבה אכן זכאית לתשלום שהוא שווה ערך למחצית הזכויות בדירה, בהתחשב בין היתר בכך שהאב חתם על תצהיר שבו העניק במתנה את זכויותיו בדירה הן למבקש והן למשיבה, בהתייחס לעדויות שנשמעו לפניו על כך שמשפחת המשיבה דרשה בטרם הנישואין כי יובטח לה שיתוף בדירה ולנוכח המשכנתה המשותפת על הדירה שנטלו בני הזוג. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המבקשת בכל הנוגע לנכס המשמש את משרד עורכי הדין שבו שותף המבקש ובנוגע לרכב.

5.הן המבקש והן המשיבה ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המשיבה, וקיבל את ערעורו של המבקש במובן זה שקבע כי לא היה מקום לחייבו בתשלום בגין מחצית הזכויות בדירה מבלי שהאב צורף כצד להליך. בית המשפט המחוזי קבע בהקשר זה כי המשיבה עתרה לפירוק השיתוף בדירה, וכי תביעה זו יכולה להתברר רק כאשר כל הצדדים הנוגעים לדבר הם חלק מן ההתדיינות. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המרת זכויות בנכס ספציפי בתשלום כספי הייתה אפשרית אילו הנכס היה רשום על שמו של המבקש, אך הדבר שונה כאשר הנכס רשום על שמו של צד ג', כמו בענייננו. על כן, בית המשפט המחוזי הורה על השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה לצורך בירור טענותיה הקנייניות של המבקשת, באופן שבו האב יצורף כצד לדיון ויוכל לטעון בו את טענותיו. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את יתר טענותיו של המבקש, וקבע כי בצדק דחה בית המשפט לענייני משפחה את הטענה לפיה הדין החל על המחלוקת הרכושית בה עסקינן היא הדין השרעי.

6.במסגרת הבקשה דנן טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה כללית רבת חשיבות הנוגעת להחלת הדין השרעי על יחסי ממון בין בני זוג מכוח חוזה נישואין שנעשה ביניהם. המבקש טוען בהקשר זה כי בנסיבות העניין החוזה אושר על ידי נציג הממונה בידי בית הדין השרעי, ומכאן שנטל הראייה עובר אל המשיבה להוכיח כי לא הבינה את תוכנו של החוזה. כן טוען המבקש כי שגו הערכאות הקודמות עת התבססו על עדותם של אחיה של המשיבה, שהם עדים בעלי עניין, בכל הנוגע לנסיבות שאפפו את חתימת החוזה. המבקש אף סבור ששגה בית המשפט המחוזי בכך שהורה על צירופו של האב כצד להליך לאחר שההליך כבר הסתיים באופן שגורם להתמשכות ההליכים, וכתוצאה מכך לעיוות דין.

7.דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" היא מחמירה, ורשות ערעור תינתן רק מקום שבו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים והדרושה להכרעה או כאשר יש חשש לעיוות דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). הבקשה דנן אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית מסוג זה.

בעיקרו של דבר, היא נוגעת למחלוקת על שיתוף בנכס ספציפי, שאלה שהיא עובדתית בבסיסה ולכן אינה מתאימה להתערבות של בית משפט זה בגדרי "גלגול שלישי" (ראו והשוו: בע"ם 7181/12 פלוני נ' פלונית , פסקאות י"א-י"ב (19.11.2012)). על כך יש להוסיף, כי שאלות הנוגעות לשיתוף בנכסים בין בני זוג נדונו לא פעם בפני בית משפט זה (ראו למשל: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו(6) 175 (2002); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון , פ"ד נט (5) 566 (2005); בע"ם 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012)), ולא מצאתי כי המקרה דנן מחייב דיון בפני הרכב לצורך פיתוח ההלכה בסוגיה זו. הוא הדין גם בכל הנוגע לטענותיו של המבקש לגבי הדין החל על הסכסוך בין הצדדים. בית המשפט לענייני משפחה הכריע בסוגיה זו על בסיס קביעות עובדתיות הנוגעות לנסיבות שאפפו את חתימת החוזה, והמסקנה העולה מהן לפיה המשיבה לא הבינה די הצורך את משמעות הוויתור על זכויותיה לפי חוק יחסי ממון. לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. כן אציין כי איני סבורה שנגרם למבקש עיוות דין. בשולי הדברים, ניתן להוסיף כי למעשה התדיינות נוספת בפני בית משפט זה, אשר כאמור כבר נדרש בעבר למחלוקות בין המבקשת למשיבה, רק תאריך את התמשכות ההליכים בעניינם של הצדדים.

8.למעלה מן הצורך אציין כי ברי שהסכם ממון הוא הסכם רב משמעות, ולעתים אף הרה גורל ממש, עבור הצדדים לו. על כן, קיימת חובה להקפיד הקפדה יתרה כי הצדדים להסכם אכן מבינים בטרם החתימה על ההסכם את משמעותו ואת השלכותיו. כך מורה סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון, וכך ראוי.

9.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.