בע"מ 2354/21 פלוני נ. פלוני

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.2.2021 (עמ"ש 40151-06-20, השופטים מ' ברנט , צ' ויצמן ו- א' גורמן ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה מיום 19.4.2020 (תמ"ש 53726-01-16, השופטת ע'

בן-דב ג'וליאן ).

2.

מקורה של הבקשה דנן בסכסוך שנסב על זכויות בבית שנבנה על-ידי בני זוג על מקרקעין בבעלות הוריו של אחד מהם. המבקשת והמשיב 3 (להלן: המשיב ) הם בני זוג לשעבר, שנישאו בשנת 1988 ונפרדו בשנת 2013. המשיבים 2-1 הם הוריו של המשיב (להלן: הורי המשיב ). בשנת 1974 רכשו הורי המשיב שטח בגודל של כשני דונם (להלן: המקרקעין ). בשנת 1993, החלו המבקשת והמשיב לבנות בית מגורים ברבע מהמקרקעין ובשנת 1996 עברו להתגורר בו.

3.

לאחר הפרידה, הגישה המבקשת תביעה רכושית נגד המשיב. ביום 7.12.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לפיה המבקשת זכאית למחצית שוויו של הבית (תמ"ש 48305-06-13, השופטת מ' קראוס ). בהתאם לכך קיבלה המבקשת סך של כ-600,000 שקלים. בכל הנוגע לטענותיה לזכויות במקרקעין שעליהם נבנה הבית ובהתחשב בכך שהורי המשיב, שלא צורפו כנתבעים לתביעה, הם הבעלים הרשומים של המקרקעין, סוכם כי המבקשת תמחק את טענתה בעניין זה ותגיש תביעה מתאימה שאליה יצורפו הורי המשיב כנתבעים.

4.

בהמשך לכך, ביום 27.1.2016 הגישה המבקשת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד המשיב והוריו. בתביעה זו היא עתרה לסעד הצהרתי לפיו רבע מהמקרקעין (החלק שעליו נבנה הבית) שייך לה ולמשיב בחלקים שווים, ובהתאם לכך לסעד של פירוק השיתוף במקרקעין. המבקשת טענה כי הורי המשיב העניקו לה ולמשיב את החלק האמור של המקרקעין במתנה, ולחלופין כנגד תמורה כספית. לחלופי חילופין טענה המבקשת כי הורי המשיב העניקו לה ולמשיב רישיון להשתמש במקרקעין, לבנות עליהם ולגור בהם ללא כל תנאי.

5.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת ואף מתח ביקורת על כך שהציגה גרסאות עובדתיות חלופיות. לגוף הדברים, הוא קבע כי לא עלה בידיה להוכיח שהורי המשיב העניקו לה ולמשיב זכויות במקרקעין במתנה או בתמורה, בהתייחס לאינדיקציות שונות ובהן דיווחי מס של הצדדים. חלף זאת קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הורי המשיב העניקו למבקשת ולמשיב רשות לבנות את ביתם על המקרקעין ולהתגורר בו. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי לאחר פרוץ הסכסוך בין המבקשת למשיב עזבה המבקשת את הבית מיוזמתה ושווי הזכויות בבית חולקו בינה לבין המשיב באופן ששיקף את השקעתה והשבחתה את הנכס. על כן, נקבע כי למבקשת אין כל עילת תביעה ביחס למקרקעין וכי הללו שייכים להורי המשיב.

6.

המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בערעורה טענה כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בהערכת העדויות, וכן התעלם מכך שהמבקשת הסתמכה במהלך השנים על מצג שהציגו לה הורי המשיב לפיו הזכויות במקרקעין עליהם נבנה הבית שייכות לה ולמשיב.

7.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת מכוח סמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות ) וקבע כי אין בפסק דינו של בית משפט השלום כל טעות שבחוק או בעובדה. בית המשפט המחוזי ציין כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה המוסמכת. מעבר לצורך הוסיף בית המשפט המחוזי לגופם של דברים כי בהתאם להלכה הפסוקה, רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעל הרישיון זכות לקבלת פיצוי במקרה של ביטול, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד. בהמשך לכך נקבע כי הפיצוי שניתן למבקשת בגין שווי הבית שנבנה על המקרקעין, כלל בתוכו גם את השבחת המקרקעין כעולה מחוות הדעת השמאית שהוגשה. ממילא, צוין כי בנסיבות העניין המבקשת היא שבחרה לעזוב את המקרקעין, כך שאין לומר כי המשיבים יזמו את ביטול רישיון מגוריה בהם.

8.

בבקשת רשות הערעור שבפני טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי לא התייחס לכלל הטענות שהעלתה בערעור. המבקשת שבה וחוזרת על טענתה לפיה ניתן לה רישיון שלא ניתן לבטלו להחזיק ולהשתמש במקרקעין עליהם נבנה הבית וכי יש לפסוק לטובתה פיצויים בשל ביטול הרישיון.

לבסוף, המבקשת טוענת כנגד מתכונת ההנמקה של בית המשפט המחוזי בהסתמך על תקנה 460(ב) לתקנות הישנות .

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 וזאת אף מבלי להידרש לתשובה. עניינה של המבקשת נדון בפני שתי ערכאות, ובשתיהן ניתנו פסקי דין המבוססים על הממצאים העובדתיים הרלוונטיים לעניין הספציפי דנן ועל יישומו של הדין הקיים ביחס אליהם. חרף טענותיה של המבקשת, לא השתכנעתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים.

10.

אשר על כן: הבקשה לרשות ערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.