בע"מ 2434/04 ישראל לוי ואח' נ. שמעון לוי

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן-עמי), לפיו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט מ' הכהן), אשר דחה על הסף את תביעת המבקשים למזונות, משנקבע כי הסמכות לדון בעניין נתונה לבית הדין הרבני.

2.המבקשים הם ילדיו הקטינים של המשיב שהם צד להליך באמצעות אימם, האפוטרופסית הטבעית עליהם. אם המבקשים והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1974. תביעה למזונות הקטינים הוגשה לראשונה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 4.2.01. בטרם הגיעו ההליכים לסיומם, הושג הסכם גירושין בין בני הזוג. בסעיף 8 שבו נקבע כי האב מתחייב לשלם את מזונות ילדיו על פי פסק דין של בית דין רבני בירושלים. סעיף 8 ממשיך וקובע:

"מיד לאחר מתן ג"פ, ייקבע תאריך לשמיעת תביעת המזונות, ובית הדין הרבני יפסוק את שיעורם. האשה מתחייבת לסגור את תיקי המזונות שפתחה בבית המשפט לענייני משפחה ובלשכת ההוצל"פ בירושלים".

ביום 25.8.02, לאחר חתימת הסכם הגירושין, התגרשו בני הזוג. בו ביום הגישה האם בקשה לבית המשפט לענייני משפחה למחיקת תביעת המזונות והתיק נסגר. ביום 27.8.02 הגישה האם תביעה למזונות הילדים לבית הדין הרבני, וביום 2.9.02 הגישה בקשה לדיון דחוף בתובענה. משנקבע התיק לדיון בבית הדין, ביקשה האם את ביטולו ואת סגירת תיק המזונות. בקשתה נדחתה לאור התנגדות המשיב. ערעור שהגישה לבית הדין הגדול נדחה.

3.ביום 17.11.02 הגישה האם תביעת מזונות בשם הקטינים לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט החליט למחוק את התביעה על הסף. הוא הצביע בפסק דינו של ההלכה לפיה הסכם גירושין בין הורים אינו מחייב דרך כלל את ילדיהם שאינם צד לו אלא בנסיבות מיוחדות, ולכן, על פי רוב אין בהסכם כזה כדי לחסום את תביעתם העצמאית של הקטינים בפני ערכאה מוסמכת. יחד עם זאת, קבע כי במקרה זה הגישו הקטינים באמצעות אימם תביעה למזונות לבית הדין הרבני בעקבות חתימת הסכם הגירושין ומתן הגט. לפיכך, מצא כי בית הדין קנה בכך סמכות מכח הסכמת הצדדים להליך, כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג-1953. משסירב בית הדין, אשר קנה סמכות, לבטל את תביעת המזונות ולסגור את התיק כבקשתה של האם, אין ערכאה אחרת אמורה להתערב בכך, אך שהיא בעלת סמכות מקבילה.

4.על פסק דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. נטען על ידם כי התביעה שהוגשה בשמם לבית הדין הרבני נובעת מהתחייבות האם כלפי האב על פי הסכם הגירושין, שהם לא צד לו, וכי המהלך שעשתה בבית הדין הרבני נעשה בכשירותה היא ולא כאפוטרופסית על הקטינים. ממילא, לא את טובתם בקשה לקדם, ולכן אין הם מחוייבים במהלך זה. עוד טענו כי אין לפגוע במעמדם העצמאי, וכי הם לא אישרו את הסכמת האם לסמכות השיפוט של בית הדין הרבני ולכן אין לראותם כמי שהסכימו לסמכות זו. כן טענו כי הסכם גירושין יכול לכל היותר לזכות צד שלישי אך לא לחייבו או לגרוע מזכויותיו, וכבילתם לסמכות בית הדין הרבני פוגעת במעמדם האוטונומי, ואין להתיר זאת.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. עיקרי טעמיו בפסק דינו הם: לקטין זכות עצמאית לתבוע את מזונותיו; לאפוטרופסו הטבעי זכות להגיש תביעה בשמו. הסכם גירושין אכן אינו מחייב ילדים שאינם צדדים לו אלא בנסיבות מיוחדות, זאת מחשש לניגוד איטרסים בין ההורים לבין הקטינים, העלול לקפח את עניינם. חרף כלל זה, קימת חובה לבצע הסכם גירושין בתום לב. האם פעלה בחוסר תום לב כאשר חתמה על הסכם גירושין ומיד לאחר מכן הכשילה במודע ובכוונה הליך שנקבע מכוחו. הקטינים בחרו באמצעות אימם להגיש תביעה עצמאית למזונותיהם לבית הדין הרבני והם אינם רשאים להפסיקה ללא רשות הערכאה השיפוטית הדנה. בית הדין שקנה סמכות מכח הסכמה על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים מוסמך להמשיך ולדון בתביעתם, ומטעמי עקרון כיבוד הדדי של הערכאות, כל עוד התביעה נדונה בבית הדין הרבני לא תדון בענין ערכאה אחרת בעלת סמכות מקבילה, בהעדר טעם מיוחד לכך. במקרה זה לא נמצא פגם בהחלטות בית הדין הרבני אשר סרבו לבקשת האם לבטל את תביעת המזונות שהוגשה על פי הסכם הגירושין, ולכן אין להתערב בניהול התביעה בידי בית הדין הרבני, ועל הערכאה האזרחית המוסמכת למשוך ידה מן הענין.

5.בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי הליך זה מצדיק רשות ערעור, משהוא מעלה סוגיות שונות באשר לדין המצוי והרצוי. הם חוזרים על הטענה כי הסדרי הסכם הגירושין אינם מחייבים אותם; כן נטען כי התביעה לבין הדין הוגשה על ידי האם בכשירותה האישית להחזר הוצאותיה ולא למזונות הקטינים. ממילא, על פי הטענה, עומדת לקטינים זכותם העצמאית להגיש את תביעתם לערכאה האזרחית המוסמכת.

6.דין הבקשה להידחות. הענין שלפנינו אינו מעלה שאלה עקרונית כללית המצדיקה דיון בערכאה שלישית. (ע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פד"י לו(3) 123). אכן, מבחינת מעמדם של הקטינים עולה שאלה מהי משמעות ההסדר בין בני הזוג בסעיף 8 להסכם הגירושין לפיו הערכאה שתדון ותפסוק במזונותיהם תהיה בית הדין הרבני. אולם שאלה זו אינה מעלה סוגיה עקרונית אלא עניינה ביישום ההסדר החוזי בין בני הזוג לדין הקיים, כפי שנפסק בהלכות בית המשפט לאורך שנים. אולם עניינה של פרשה זו חורג מגדרה של שאלה זו, במובן זה שהנסיבות העובדתיות של הענין מצביעות על כך שהאם הגישה בפועל תביעת מזונות בשם הקטינים לבית הדין הרבני. היא פעלה בכך בתורת אפוטרופסית טבעית שלהם וייצגה את עניינם. כך הכריעו הערכאות הקודמות על פי נסיבות המקרה (ע"א 21/83 גבאי נ' גבאי, פד"י לח(2) 54). משנקבע כי תביעת האם לבית הדין הרבני היא למעשה תביעת הקטינים עצמם, הרי שבהסכמת המשיב להתדיינות זו קמה לבית הדין הרבני סמכות מכח הסכמת בעלי הדין על פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, וזאת אף בלא צורך לקבוע מסמרות באשר לשאלת תחולתו של הסכם הגירושין על הקטינים ומידת כבילותם להוראותיו. משהקטינים עצמם באמצעות אימם הגישו תביעת מזונות לבית הדין הרבני, אין הם יכולים לבטלה באורח חד-צדדי בלא הסכמת הערכאה הרבנית. לפיכך, צדק בית המשפט למשפחה בהחליטו כי, אף שבידו סמכות מקבילה לדון ולהכריע במזונות הילדים, עקרון כיבוד הערכאות מחייב כי הערכאה האזרחית לא תיזקק לתביעה בנסיבות אלה אלא תניח לבית הדין הרבני לדון ולהכריע בענין בלא הפרעה. הסכמה להנחת סכסוך בפני בית הדין כפי שנעשתה כאן מונעת בעל דין מלהביא את המחלוקת להכרעה בבית משפט אחר. "הסכמה לשיפוטה של ערכאה שיפוטית אינה יכולה להיות על תנאי לפי רצונו ונוחיותו של אחד הצדדים" (ע"א 15/64, 138/04 מוזס נ' מוזס, פד"י יח(3) 141; בי"ד מיוחד 1/81 נגר נ' נגר, פד"י לח(1) 365). מכאן, שבדין נמחקה התביעה בערכאה האזרחית. יצויין בהקשר זה כי ענייננו כאן אינו מעלה שאלות דומות לאלה שהתעוררו בבג"צ 78/03, 10109/02 כץ נ' בית הדין הרבני הגדול פד"י נז(2) 875 ו-בג"צ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , פד"י נח(2) 550, ובג"ץ 8497/00 פלמן נ' פלמן פד"י נז(2) 118.

לאור האמור, דין בקשת רשות הערעור להידחות, ועמה הבקשה לעיקול זמני שהוגשה במסגרתה.