בע"מ 2526/22 פלוני נ. פלוני

1.

ביום 7.10.2011 נפטרה המנוחה, אלמנה ללא ילדים (להלן: המנוחה ). בשנת 2012 הגישה המשיבה, היא אחייניתו של בעלה של המנוחה (שנפטר לפניה), בקשה לקיום צוואת שכיב מרע של המנוחה משנת 2011 ושלפיה המשיבה היא הזוכה בכל עיזבונה. הדיונים בבקשה נמשכו על פני 5 שנים, ובמהלכם נמצאו יורשי המנוחה על פי דין; הוגשו התנגדויות; ובסופו של דבר ניתן צו לקיום הצוואה ביום 14.5.2017, לאחר שההתנגדויות שהוגשו הוסרו ומבלי שנערך דיון לגופן (להלן: ההליך הקודם ו- צו קיום הצוואה ). בשנת 2019 – שנתיים לאחר מתן צו קיום הצוואה – הגישה המבקשת (היא אחיינית של מי שהיה בקשר זוגי עם המנוחה מספר שנים) תביעה לביטול צו קיום הצוואה, בטענה כי בשנת 2011 אמרה לה המנוחה שתוריש לה את כל עיזבונה. התביעה התבססה, בין היתר, על זיכרון דברים שבו נכתב כי "באשפוז האחרון המנוחה אמרה [למבקשת ולבעלה – ע' פ'] שהם היורשים היחידים שלה" (הגם שלימים התברר שזיכרון דברים זה נכתב בשנת 2019).

2.

ביום 20.6.2021 דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופטת ו' שביט פינקלשטיין ) את התביעה . בית המשפט קבע כי בניגוד לנטען על ידי המבקשת, היא ידעה על ההליך הקודם מראשיתו ולכל המאוחר משנת 2013, ולא פעלה בהתאם להחלטת בית המשפט שהורתה לה להגיש בקשה כדין ככל שהיא מבקשת להצטרף להליך. לכך הוסיף בית המשפט שגם בחינת השיקולים הנוהגים בפסיקה בנוגע לשיהוי בתובענה לביטול צו ירושה מצדיקים את דחייתה. נקבע כי המבקשת יכלה להביא את טענותיה עובר למתן צו קיום הצוואה, ולא פעלה "בהזדמנות הסבירה הראשונה" שהייתה לה לעשות כן, כלשון סעיף 72 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ). עוד צוין כי המבקשת לא נתנה הסבר סביר והגיוני למחדליה בהגשת התביעה בשיהוי כה ניכר. בית המשפט הוסיף וציין כי נגד המבקשת ונגד בעלה נוהל הליך לפינוים מדירה שהייתה בבעלות המנוחה, ומשכך, ככל שהמבקשת חשבה שהמנוחה ציוותה לה את כל רכושה, אין זה סביר שהיא לא פעלה בעניין. בנוסף, קבע בית המשפט שממכלול העדויות עולה כי לא נעשתה הצוואה שהמבקשת טוענת שנעשתה.

3.

המבקשת ערערה על פסק הדין וביום 13.3.2022 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא צ' צפת והשופטים ע' רביד ו נ' שילה ) את הערעור . בית המשפט עמד על כך שהמבקשת ידעה על ההליך הקודם לפחות משנת 2013 וידעה שהמנוחה הייתה חסויה מהשנים 2011-2010 וכי לפיכך אין היא עומדת בתנאי סעיף 72 לחוק הירושה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבמסגרתה טוענת המבקשת, בעיקרם של דברים, שהיה על בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם על בית המשפט המחוזי, לקיים דיון לגופם של דברים ולברר את רצון המנוחה. לדברי המבקשת, שגה בית המשפט לענייני משפחה בשימוש שעשה בסעיף 72 ובהכרעתו בניגוד לעקרון העל בדיני הירושה. עוד לטענת המבקשת, התנהלות המשיבה חסרת ניקיון כפיים, מאחר שהיא הסתירה בהליך הקודם את עובדת היות המנוחה חסויה. משכך, לטענת המבקשת, היה על בית המשפט המחוזי להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.