בע"מ 2554/21 פלוני נ. פלוני

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 10.3.2021 (עמ"ש 72784-06-20, השופטים מ' ברנט , ו' פלאוט ו- צ' ויצמן ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון מיום 24.5.2020 (תלה"ם 13282-10-18, השופטת מ' פולוס ).

2.

הצדדים שבפני הם בני זוג לשעבר, שחיו כידועים בציבור, ולהם שלושה ילדים שעודם קטינים. בטרם עברו להתגורר יחד, הם חתמו על הסכם ממון אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הממון ). הסכם הממון ביניהם נערך לאחר שבע שנות זוגיות, ונועד להסדיר, בין השאר, את זכויותיהם הרכושיות. הצדדים התגוררו בדירה שנרכשה על-ידי המשיב באמצעות תשלום תמורה מיידית בסך 800,000 שקלים, וכן נטילתה של הלוואת משכנתה בסכום נוסף של 800,000 שקלים.

3.

לאחר פרידתם נחלקו הצדדים ביחס לאופן שבו יש לפרש את הסכם הממון. סעיף 3 להסכם הממון קבע כי הרכוש שהיה לכל אחד מהצדדים עובר לחתימה עליו יישאר בבעלותו הבלעדית ולא יהפוך לרכוש משותף. סעיף 4 להסכם הממון ציין, למען הסר ספק, כי כל הזכויות בדירה יישארו בבעלותו הבלעדית של המשיב מבלי שלמבקשת תהיה כל זכות בהן. בהמשך לכך, סעיף 6(א) להסכם הממון קבע שאם ינהלו השניים חשבון בנק משותף, כל הכספים בחשבון זה וכל רכוש שייקנה באמצעותם יהיו שייכים לצדדים בחלקים שווים. לבסוף, בסעיף 6(ב) להסכם הממון נקבע כי רכוש שיצטבר לאחר מועד החתימה על ההסכם ממקורות אישיים של אחד מהצדדים יישאר בבעלות בלעדית של הצד שרכש אותו.

4.

לאחר פרידתם של הצדדים, המבקשת הגישה לבית המשפט לענייני משפחה שתי תביעות נגד המשיב – תביעה רכושית ותביעת מזונות. המשך הדברים יעסוק בתביעה הרכושית בלבד, שההכרעה בה הולידה את הבקשה שבפני.

5.

בגדרה של התביעה הרכושית המבקשת עתרה, בין השאר, למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי היא זכאית לזכויות קנייניות בדירה ולחלופין לשווי הדירה בניכוי של סכום הרכישה והמשכנתה (בהתחשב בכך ששווייה עלה במהלך השנים). המבקשת טענה, כי הוראות הסכם הממון קובעות שהצדדים יהיו שותפים בנכסים עתידיים שירכשו מכספיהם המשותפים וכי יש לפרש אותן כך שכל רכוש שלא נקנה ממקורות אישיים ייחשב ככזה שנרכש ממקור משותף. המבקשת טענה כי הכספים ששולמו להחזרת המשכנתה שנטל המשיב היו כספים משותפים, שהתאפשר לו לשלמם, בין השאר, בשל כך שהיא נשאה בהוצאותיו של משק הבית המשותף באותה תקופה.

6.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת בציינו כי "לצדדים הסכם ממון הקובע הפרדה רכושית מוחלטת", וכי הסכם זה אף קבע באופן מפורש שהדירה אשר בה התגוררו הצדדים שייכת למשיב ותישאר בבעלותו. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי המשכנתה שנטל המשיב נרשמה על שמו ושולמה מחשבונותיו. עוד ציין כי הצדדים לא פתחו מעולם חשבון בנק משותף, לא ניהלו קופת כספים משותפת ולא העבירו ביניהם כספים או זכויות, ולכן לא היו להם כל מקורות משותפים. בהתאם לכך קבע בית המשפט לענייני משפחה כי כל רכושם של הצדדים נרכש ממקורות אישיים של מי מהם. כמו כן בית המשפט לענייני משפחה ציין כי המבקשת לא הגישה תביעה לביטול הסכם הממון ואף לא טענה כנגד תוקפו. לסיכום, נקבע כי המבקשת לא הוכיחה כוונת שיתוף בנכסים וממילא לא הוכיחה כי עומדת לה כל זכות בנכסים הרשומים על שם המשיב.

7.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. לגישתה, בית המשפט לענייני משפחה טעה כאשר קבע כי הדירה נרכשה ממקורות "אישיים" של המשיב. המבקשת חזרה על טענתה שהמשכנתה אמנם שולמה מחשבונותיו של המשיב, אך למעשה מדובר בכספים שנלקחו בעקיפין מהקופה המשפחתית.

8.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ואף חייב אותה בהוצאות. בית המשפט המחוזי ציין כי לא מצא כל טעות בקביעות העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה או במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע, וכי יש לדחות את טענות המבקשת ביחס לפרשנותו של הסכם הממון.

9.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי היא זכאית לקבל את חלקה היחסי בזכויות בדירה החל ממועד החתימה על הסכם הממון ועד לפרידתם של הצדדים, וזאת הן על-פי נוסח הסכם הממון והן לפי תקדימיו של בית משפט זה. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט לענייני משפחה לא ייחס משקל מספק לנסיבות החיצוניות להסכם הממון אשר יש בהן, לגישתה, כדי להעיד על קיומה של כוונת שיתוף בדירה, ובכללן משכו של הקשר בין הצדדים, ילדיהם המשותפים וניהולו של משק בית משותף.

10.

לאחר שעיינתי בבקשה ונספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. בעיקרו של דבר, מדובר במקרה קונקרטי שנסב על פרשנותו של הסכם ממון. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, ואף לא מצביעה על עיוות דין, ועל כן אינה מקיימת את אמת המידה המצמצמת שנקבעה זה מכבר למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

11.

סוף דבר: הבקשה נדחית. מאחר שלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.