בע"מ 2558/22פלוני נ. פלוני

1.

עניינה של הבקשה שלפני, בתמצית, בסכסוך שעניינו זכויות בנכס מעיזבונו של אביה של המשיבה (להלן: הנכס ו המנוח בהתאמה). ביום 18.9.2014 ניתן צו לקיום צוואת המנוח שבה הותיר את כל רכושו, ובתוך כך הנכס, למשיבה (להלן: צו הירושה ). ביום 12.4.2015 הגישה המבקשת בקשה לביטול צו הירושה תוך שטענה כי המנוח, שעזב את ישראל בשנות השישים, ערך צוואה ביום 24.8.1983 בה הוריש לה את רכושו במדינת ישראל. בהמשך לכך ביום 7.12.2015 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, לפיו המבקשת תחזור בה מן הבקשה לביטול צו הירושה, ותגיש תביעה מתאימה תוך 90 ימים (להלן: הסכם הפשרה ).

2.

ביום 23.2.2016 הגישה המבקשת תביעה נגד המשיבה שבמסגרתה עתרה, בין היתר, לסעד הצהרתי שלפיו היא בעלת הזכויות הבלעדיות בנכס. ביום 21.10.2020 דחה בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' לוי ) את התביעה. בית המשפט קבע כי לא ניתן להסתמך על המסמכים שהציגה המבקשת לביסוס טענותיה בתביעה ובהם, תצהיר מתנה מיום 26.5.1991; מכתב ששלח המנוח למבקשת בחודש ינואר 1989; ותצהיר שהגישה המבקשת לרשות המסים. בין היתר, נמצא כי תצהיר המתנה שהוצג על ידי המבקשת ואשר נחתם לכאורה על ידי המנוח, מתוארך למועד שבו המנוח לא שהה בארץ. בנוסף, נקבע כי צירוף העתק המכתב מחודש ינואר 1989 ללא המקור מעלה ספק באמינותו. עוד ציין בית המשפט כי במסגרת הסכם הפשרה, טענה המבקשת כי מקור זכויותיה בנכס הוא צוואת המנוח מיום 24.8.1983, ואילו בתביעתה טענה כי מקור הזכות הוא בתצהיר מתנה שערך המנוח. משכך, קבע בית המשפט כי המבקשת מנועה מלטעון בעניין מכוח דוקטרינת ההשתק השיפוטי.

3.

על פסק דין זה הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו וביום 16.3.2022 דחה בית המשפט את הערעור (כב' סגנית הנשיא צ' צפת, והשופטים ע' רביד, ו נ' שילה ). בית המשפט מצא כי קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה שלפיה המבקשת לא הוכיחה את טענותיה בנוגע לזכויותיה בנכס בדין יסודה. זאת נוכח הפגמים במסמכים שהציגה בהליך, גרסאותיה הסותרות, וכן מאחר שלא העלתה את טענתה שמדובר בעסקת מתנה במסגרת הסכם הפשרה. עוד דחה בית המשפט את טענתה של המבקשת כי "זעקת ההגינות" שעולה מנסיבות המקרה גוברת על היעדרו של מסמך בכתב נוכח "התמיהות והקשיים הרבים בגרסת המערערת, אשר מטילים צל כבד ומחשיד מאוד על גרסתה ותום ליבה [...]" (סעיף 17 לפסק הדין).

4.

מכאן הבקשה שלפניי אשר מכוונת, בעיקרם של דברים, לקביעות העובדתיות של הערכאות הקודמות. בין היתר, טוענת המבקשת כי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן שלא הוכחה התחייבות המנוח להעניק את הנכס במתנה למבקשת, וכי מכל מקום "זעקת ההגינות" מחייבת להכיר בתוקפה של עסקת המתנה. לטענת המבקשת, פסק הדין גורם לה עיוות דין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.