בע"מ 2585/14פלוני נ. היועמ"ש משרדי הרווחה

השופטת ד' ברק-ארז:

1.

הדיון בבקשה שבפנינו חשף בפנינו עולם מלא כאב ומצוקה, חוזרת ונשנית. המבקשת היא אשה שידעה כאב וקשיים לאורך כל חייה. היא נולדה לאם בלתי מתפקדת, נמסרה לאימוץ ונמצאה במתח מתמיד עם משפחתה המאמצת. לימים, התדרדרה לעיסוק בזנות, ובמהלך חייה ילדה כמה ילדים. שלושה מהם נמסרו לאימוץ זה מכבר. ההליך שבפנינו נסב על מסירתו לאימוץ של ילדה הרביעי. ילדה חמישית שנולדה לה נלקחה ממנה אף היא ועניינה הוא נושא להליכים נפרדים בכל הנוגע להכרזתה כבת-אימוץ. המבקשת טוענת כי היא נאבקת על הזכות לגדל את הילד היחיד מבין ילדיה שאליו נקשרה, וכי השינוי לטובה שחל בחייה וכן טובת הילד עצמו מחייבים למצות את הסיכוי לבניית קשר עמוק ומשמעותי בינה לבינו. מנגד, עמדת רשויות הרווחה היא שחרף המאמצים שעשתה, המבקשת אינה מסוגלת לגדל את ילדה. עמדה זו התקבלה על דעתם של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי. האם נמצאה עילה להתערב בפסיקתם? זו השאלה שניצבה לפתחנו.

עיקרי התשתית העובדתית

2.

הרקע האישי והמשפחתי של המבקשת הוא כאמור קשה, ויובא כאן בתמצית, בשל הרלוונטיות שלו להכרעתנו. המבקשת היא ילידת שנת 1974, ובגיל חודשיים נמסרה לאימוץ. הקשר בינה לבין הוריה המאמצים היה קשה ומורכב. בעבר, המבקשת אף הפעילה אלימות ואיימה בסכין על אמה המאמצת. המבקשת סבלה מבעיות נפשיות עוד בילדותה, ואושפזה בשתי הזדמנויות בבתי חולים פסיכיאטריים לתקופה מצטברת של שלוש שנים.

3.

במהלך השנים, הורשעה המבקשת בשורה של עבירות פליליות, וביניהן תקיפה, תקיפת שוטר, תקיפה עובד ציבור, איומים והטרדות, ואף נגזרו עליה שבע תקופות מאסר שונות (שבמצטבר הגיעו לכחמש שנים). עוד קודם ללידת הקטין שהכרזתו כבר-אימוץ עומדת במרכז הדיון (להלן: הקטין ), ילדה המבקשת, שאינה נשואה, שלושה ילדים אחרים (ילידי השנים 1998, 2003 ו-2006) לשלושה אבות שונים. אלה הוכרזו כבני-אימוץ, כל אחד בתורו, והוצאו מחזקתה. במהלך שנת 2011, בעת שהמבקשת הייתה בהריון עם הקטין היא הופנתה על-ידי עובדת סוציאלית מבית החולים "ליס" ל"גגון", מסגרת למחוסרות דיור, בציינה שהמבקשת עוסקת בזנות. בעקבות כך, שולבה המבקשת בתוכנית השיקומית "סלעית" המיועדת לנשים שעסקו בזנות.

4.

ביום 12.12.2011 נולד הקטין, אשר זהות אביו אינה ידועה. מייד עם לידתו הוא הוצא בצו חירום ממשמורתה של המבקשת, והועבר לבית תינוקות של השירות למען הילד. מאותה עת ואילך פגשה המבקשת את הקטין פעם בשבועיים, בפיקוח עובדת סוציאלית. בהמשך, עלתה תדירות המפגשים לפעם בשבוע. ביום 21.1.2012 הוצאה המבקשת מ"גגון" בעקבות תקרית אלימה שאירעה בינה לבין אחת הדיירות וביום 2.4.2012 הודיעה המבקשת למנהלת "סלעית" כי היא פורשת מהתוכנית, בעקבות התפרצות אלימה מצידה.

5.

ביום 13.9.2012, לאחר כעשרה חודשים שבהם שהה הקטין בבית תינוקות, זוהו אצלו קשיים רגשיים המיוחסים להיעדר התקשרות לדמויות קבועות. בשלב זה, הגישה המדינה בקשה להכריז על הקטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ ), וכן בקשה להעברתו לבית משפחה אומנת עם כוונת אימוץ, מכוח סעיף 12(ג) לחוק האימוץ. ביום 12.11.2012 אושרה הבקשה האחרונה והקטין הועבר למשפחה האומנת, אשר אצלה הוא שוהה עד היום.

6.

יצוין כי ביום 6.1.2014 נולדה למבקשת בת נוספת (להלן: הקטינה ), אשר גם בעניינה מתנהלים הליכים להכרזה כבת אימוץ, אך אלה, כאמור, אינם בפנינו.

ההליכים הקודמים

7.

ביום 22.1.2014 קיבל בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (אמ"ץ 33472-09-12, השופטת הבכירה ע' מילר ) את התובענה שהגישה המדינה והכריזה על הקטין כבר-אימוץ ללא צמצום של תוצאות האימוץ, לאחר שקיים מספר רב של דיונים בתיק ובחן את חוות הדעת המקצועיות שהוגשו לו. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי מאבחונים שנערכו בעניינה של המבקשת במסגרת ההליכים להכרזה על שלושת ילדיה הגדולים כבני אימוץ עולה כי היא סובלת מהפרעת אישיות גבולית קשה, כי היא חסרת יכולת שליטה בדחפיה וכי היא חסרת מסוגלות הורית ואף עלולה להוות סכנה לילדיה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בתקופת ההריון עם הקטין הייתה המבקשת נחושה להשתקם ואכן עשתה מאמצים לצורך כך, אך מאמצים אלה לא נשאו פרי. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי המבקשת אכן הפסיקה לעסוק בזנות, החלה לעבוד בניקיון ושכרה דירה קטנה לצורך מגוריה. אולם, בפועל, גם לאחר שהקטין שהה בבית התינוקות פרק זמן ארוך של כעשרה חודשים – על מנת לאפשר למבקשת לנסות ולגדלו – היא עדיין סובלת מחוסר תפקוד בתחומים רבים, ובמרכזם תחום ההורות.

8.

בית המשפט לענייני משפחה התייחס לחוות דעתו של "מכון שקד" שמונה כמומחה מטעם בית המשפט לצורך אבחונה של המבקשת, וציין כי עולה ממנה שהמבקשת מתפקדת ברמה של פיגור קל מבחינה קוגניטיבית, סובלת מהפרעת אישיות גבולית או בלתי בשלה וכן "חסרת מבנים רגשיים בסיסיים שהינם קריטיים בתפקוד בינאישי ובעיקר הורי", מאחר שאינה מסוגלת להבחין בין צרכיה לבין צרכי הזולת וכן נעדרת יכולות בסיסיות של השהייה ואיפוק. המומחיות שבחנו את המבקשת, הפסיכולוגיות ענת שמואלי , סיון צמח וד"ר רות דרדיקמן-עירון (להלן יחד: המומחיות ) התרשמו כי יש באישיותה של המבקשת יסודות תוקפניים אשר אין ביכולתה לווסתם, וכי אין ביכולתה אף ליצור יחסי קרבה ואמון – לא עם בנה ולא עם הגורמים הנוספים אשר אמורים לשמש לה כמערכת תמיכה.

9.

בהתייחס לשינוי שעברה המבקשת, ציין בית המשפט לענייני משפחה כי המומחיות התרשמו שהיא אכן עברה כברת דרך מסוימת, אך גם שהיא עודנה מתקשה להכיל את דחפיה התוקפניים ונעה בין אי נטילת אחריות על מעשיה לבין האשמה עצמית גורפת, כך ש"הפער בין מה שראוי להערכה לבין מה שמספיק עדיין גדול מאוד". בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי לפי חוות דעתן של המומחיות אין ביכולתה של המבקשת לגדל ילדים, והיא אף אינה מסוגלת לדאוג לצרכיו הבסיסיים של הקטין ברמה הפיזית. בית המשפט לענייני משפחה סמך את ידיו על חוות הדעת של המומחיות, וקבע כי מסקנותיהן עולות בקנה אחד עם חוות הדעת שנערכו בעניינה של המבקשת בהליכים קודמים. לפיכך, הוא מצא כי טובת הקטין מחייבת כי יוכרז כבר-אימוץ.

10.

בהתייחס לאפשרות של צמצום תוצאות האימוץ, ציין בית המשפט לענייני משפחה כי העובדת הסוציאלית המטפלת בעניינו של הקטין סבורה כי אימוץ "סגור" הוא החלופה היחידה העומדת על הפרק, ואף המומחיות סבורות כי בנסיבות העניין אין מקום לצמצום של תוצאות האימוץ מאחר שהקשר בין הקטין לבין המבקשת אינו משמעותי דיו, ושמירת הקשר בין הקטין לבינה לא תשרת את טובתו. לפיכך, הכריז בית המשפט לענייני משפחה על הקטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, וקבע כי מתכונת האימוץ תהיה "סגורה".

11.

המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (אימוץ 1/14, סגן הנשיאה י' שנלר והשופטים ק' ורדי ו- ח' ברנר ) וביום 23.3.2014 הוא דחה את ערעורה. יצוין כי במסגרת הדיונים בערעור הגישה המדינה בקשה להשהיית ביקוריה של המבקשת אצל הקטין. במסגרת בקשה זו, ציינה המדינה כי המבקשת מאכילה בכוח את הקטין בכמויות גדולות, וכאשר הוא מתנגד לכך המבקשת מקללת אותו; כי הקטין מגלה סימוני מצוקה סמוך לביקוריה של המבקשת; וכי המבקשת ניסתה לתקוף את העובדת הסוציאלית המפקחת על מפגשיה עם הקטין ואף איימה עליה, וכל זאת בנוכחות הקטין, התנהגות אשר בגינה הוגשה תלונה למשטרה כנגד המבקשת. ביום 24.2.2014 נענה בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על השהיית ביקוריה של המבקשת אצל הקטין.

12.

בית המשפט המחוזי קבע כי צדק בית המשפט לענייני משפחה בקובעו כי המבקשת היא חסרת מסוגלות הורית וכי אין סיכוי שהמצב ישתנה בטווח הנראה לעין. בית המשפט המחוזי קבע כי אין ספק שהמבקשת רוצה לגדל את הקטין ואף עשתה מאמצים גדולים לצורך כך: נפגשה עמו באופן קבוע בנוכחות עובדת סוציאלית, החלה לעבוד בניקיון (עד שהפסיקה בעת שהייתה בחודשי הריון מתקדמים עם הקטינה) והגיעה באופן תדיר למפגשים עם הקטין. אולם, כך נקבע, בשינויים אלה אין די על מנת לקבוע כי היא בעלת מסוגלות הורית. בית המשפט המחוזי תמך קביעתו במסקנותיהן של המומחיות וציין עוד כי כנגד המבקשת תלוי ועומד כתב אישום בגין אירוע אלים נוסף שבו נטלה חלק. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי אין תקווה של ממש לשיפור משמעותי במצבה של המבקשת בעתיד הנראה לעין, וכי צרכיו המיוחדים של הקטין מחייבים שיעמדו לצדו דמויות הוריות קבועות שיסייעו לשקם את מצבו הרגשי והקוגניטיבי. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי טובת הקטין מחייבת כי תוצאות האימוץ לא יצומצמו, בהתחשב, בין השאר, ביחסה התוקפני של המבקשת כלפי נציגות שירותי הרווחה ובעובדה שטרם נוצר בין הקטין לבין המבקשת קשר משמעותי שיש לשמרו. יצוין כי ביום 13.4.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק דינו.

הבקשה שבפנינו

13.

בראש ובראשונה, הבקשה מכוונת לשינוי תוצאות ההכרזה על הקטין כבר אימוץ – בין על דרך ביטולה ובין על דרך צמצום תוצאותיה (כך שיתקיימו הסדרי ראייה בין המבקשת לקטין, או למצער היא תהיה זכאית לקבל דיווח תקופתי מסוים אודותיו).

תמצית טענות הצדדים

14.

לאמיתו של דבר, הבקשה שבפנינו הייתה מושתתת על שני אדנים: עובדתי ומשפטי. במישור העובדתי, חזרה המבקשת וטענה בהרחבה ביחס לשיפור שחל במצבה, לנוכח העובדה שאינה עוסקת עוד בזנות ואף מחזיקה בדירה שכורה על בסיס השתכרותה מעבודות ניקיון. במישור המשפטי, הצביעה המבקשת על כך שההחלטה להכריז על הקטין כבר-אימוץ התבססה על חוות דעת שהוכנה יותר משנה לפני מתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה. לטענתה, חוות דעת זו אינה משקפת במלואה את מצבה העדכני, ולמעשה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס על דיווחים משלימים של גורמי הרווחה, שאינם אובייקטיביים בכל הנוגע אליה, ובכל מקרה, לא נחקרו במסגרת ההליך. לאחר שבאת-כוחה של המבקשת השלימה את הטיעון, הוספנו ושמענו אף את המבקשת עצמה, שהביעה את רצונה העז לטפל בקטין, וחזרה לטעון כי היה מקום להכיר בשיפור שחל במצבה. היא הדגישה את העובדה שהקטין הוא היחיד מכל ילדיה שזכתה ליצור עמו קשר, שבו היא מבקשת להמשיך.

15.

מנגד, עמדת המדינה היא שפסקי הדין שניתנו בעניינה של המבקשת מבוססים על תשתית עובדתית איתנה, וזאת לאחר שבדיקות חוזרות ונשנות של גורמי הרווחה הצביעו על חוסר מסוגלותה ההורית. לעמדת המדינה, אין הצדקה ליתן בנסיבות אלה רשות ערעור. המדינה הכירה בקושי הכרוך בכך שפרק הזמן שחלף מאז מתן חוות הדעת בעניינה של המבקשת אינו אידיאלי, אך סברה כי בנסיבות העניין ניתן מענה לקושי זה באמצעות הדיווחים הנוספים, שאין בהם כדי להצביע על שינוי של ממש במצבה של המבקשת (חרף ההכרה במאמץ שהיא עושה מבחינתה הסובייקטיבית).

16.

העובדות הסוציאליות שטיפלו בעניינה של המבקשת בשירות למען הילד הוסיפו על דברים אלה אף הן והתייחסו להיכרות הנרחבת עם קשייה של המבקשת, שלא הצליחה להתאים את התנהגותה למצופה מאם מיטיבה במסגרת המפגשים עם הקטין, חרף ההדרכה שקיבלה במהלך המפגשים. כמו כן, הן הדגישו כי לנוכח ההבנה למצוקתה של המבקשת הוצאת הילד אל משפחת אומנה נעשתה "בדקה התשעים" לאחר ששהה בבית ילדים עד שמלאו לו 11 חודש, באופן שאיים לפגוע בהתפתחותו התקינה. המבקשת לא הצליחה להביא עצמה למצב של טיפול נאות בקטין במהלך תקופה זו. לבסוף, צוין כי גורמי המקצוע אינם מתנגדים לכך שיימסר למבקשת מידע מוגבל אודות בנה הקטין, ובלבד שדיווחים אלה יוגבלו לתקופה, מתוך התחשבות בשיקולים שעניינם טובת הקטין, וחוסר היכולת להוסיף ולדווח עליו מבלי לשתף אותו בכך כאשר יהפוך מפעוט לילד.

הכרעתנו

17.

לאחר שבחנו את מכלול נסיבות העניין, הגענו – בצער – למסקנה כי אין הצדקה ליתן במקרה זה רשות ערעור. אכן, בתיקי אימוץ, שרגישותם האנושית היא רבה ביותר, נוטה בית משפט זה להגמיש במידת מה את אמות המידה המקובלות להענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: בע"ם 1388/08 פלונית נ' פלוני , בפסקה ט' (6.5.2008) (להלן: בע"ם 1388/08 ); בע"ם 2103/13 פלונית נ' משרד הרווחה - היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 8 (

18.6.2013) (להלן: בע"ם 2103/13 ); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 218 (מהדורה שלישית, 2012)). בהתחשב בכך, כמו גם בנסיבותיו המיוחדות של התיק דנן, הועבר הדיון בבקשה לפני הרכב. יחד עם זאת, גם בתיקי אימוץ לא תינתן רשות ערעור באופן "אוטומטי" וישנם מקרים שבהם ניכר כי אין טעם בבחינה ערעורית מלאה נוספת (ראו: בע"ם 1388/08 , בפסקה ט'). ענייננו נמנה עם מקרים אלו.

18.

בית משפט זה ציין פעמים רבות כי הכרעה בתיקי אימוץ היא מן המשימות הקשות, המורכבות והרגישות ביותר של מלאכת השפיטה, שכן מדובר בדיני נפשות (ראו למשל: בע"ם 2738/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה י"ט (16.6.2013) (להלן: בע"ם 2738/13 ); דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ' פלונית , בפסקה 21 לפסק דינה של המשנה לנשיא מ' נאור (23.12.2013)). גם במקרה דנן הייתה ההכרעה קשה עלינו. אולם, לאחר ששבנו ובחנו לעומקם את חוות הדעת והתסקירים שנערכו בעניינה של המבקשת ובעניינו של הקטין, מצאנו כי אין מקום להתערב בקביעותיהן של הערכאות הקודמות שדנו בתיק.

19.

"עקרון העל" של דיני האימוץ הוא, כמובן, עקרון טובת הילד. סעיף 1(ב) לחוק האימוץ מורה כי "צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית-המשפט שהם לטובת המאומץ". יצוין, עם זאת, כי הגם שטובת הילד היא העיקרון המונח בבסיסו של חוק האימוץ, היא אינה מהווה עילה עצמאית להכרזה על קטין כבר-אימוץ. תובענה להכרזה על קטין כבר-אימוץ תתקבל רק כאשר יוכח כי מתקיימת אחת מעילות האימוץ הקבועות בחוק (ראו: דנ"א 1829/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית , בפסקה 11 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (22.5.2011) (להלן: דנ"א 1829/11 )). במקרה דנן הוגשה התובענה מכוח סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, הקובע כך:

"באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי נתקיים אחד מאלה:

...

(7)

ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו".

אם כן, הכרזה על קטין כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ תיעשה רק מקום בו אין עוד סיכוי כי ההורה הביולוגי אינו מסוגל לדאוג לילדו הקטין ולא יהיה מסוגל לעשות זאת בטווח הנראה לעין, אפילו יינתן לו סיוע לצורך כך, והכל בכפוף לכך שטובת הילד מחייבת זאת. סעיף 13(א)(7) יפורש בזהירות ובצמצום, כך שהוצאת ילד מחזקת הוריו בניגוד לרצונם תיעשה רק כאשר כלו כל הקיצין ואין מנוס מהתערבות שלטונית שתנתק את הקשר הטבעי שבין הקטין להוריו, על כל המשתמע מכך (ראו: בע"ם 2103/13 , בפסקה 11). זאת ועוד: שאלת המסוגלות ההורית צריכה להיבחן תמיד בהתייחס לילד קונקרטי, ועל-פי אמות מידה אובייקטיביות בעיקרן, קרי ביחס לשאלה האם ההורה מסוגל לדאוג לילד באופן ראוי. ההכרעה בנושא זה אמורה להיות מבוססת, מעצם טיבה, על בחינת חוות דעת של מומחים לדבר שלהן יינתן משקל רב, אם כי בית המשפט לא יאמץ את חוות הדעת כ"כזה ראה וקדש", ושיקול הדעת בכל הנוגע להערכתן מסור לו (ראו: בע"ם 1179/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקאות 20-19 (19.8.2013)).

20.

בענייננו, פסקי הדין שניתנו בעניינה של המבקשת מושתתים, בעיקרו של דבר, על ממצאים עובדתיים עקביים ביחס לחוסר מסוגלותה ההורית, חרף מאמציה. מחוות הדעת והמסמכים הנוספים שהוגשו עולה כי המבקשת התקשתה לטפל בבנה ולתת מענה לצרכיו ככל שזה בגר והפך מתינוק לפעוט. כאמור, עקב משמעותה הכבדה של ההכרעה בבקשה דנן, שבנו ובחנו לעומקה את התשתית העובדתית שעמדה בפני בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, אך גם בתום בחינה זו מצאנו כי אין מנוס מלקבוע כי תשתית זו מנביעה מסקנה חד משמעית.

21.

התמונה העולה ממכלול החומר בתיק זה היא קשה, ואף קורעת לב: אין ספק כי המבקשת אוהבת את הקטין ומעוניינת בכל ליבה לגדלו כאם. אין להתעלם מכך שהמבקשת עשתה מאמצים משמעותיים בכדי לשפר את מצבה כך שיתאפשר לה לגדל את בנה, לאחר ששלושת ילדיה הקודמים הוצאו מחזקתה ואומצו, אך על אף מאמצים אלה, אין היא מסוגלת לדאוג לצרכיו הבסיסיים של הקטין. יכולותיה הקוגניטיביות הגבוליות, הדחפים האלימים בהם היא מתקשה לשלוט והיעדר היכולת לגלות אמפתיה לצרכיו של האחר הובילו את המומחיות שבחנו את המבקשת למסקנה נחרצת:

"היא אינה מסוגלת לעמוד במשימה המורכבת, הדורשנית והלוחצת של גידול ילדים, אפילו בסיוע של מערכת תמיכה, שכנראה אף אינה בנמצא. בשל החדשנות הרבה שבה, עולם הייצוגים המופנמים ומשאביה הדלים, נראה שגם יכולותיה להיעזר בטיפול או בהדרכה ירודות ביותר".

22.

גם בדיקת האינטראקציה בין המבקשת לבין הקטין העלתה כי המבקשת אמנם אוהבת את בנה וגאה בו מאוד, אך מתקשה לשלוט אף בסיטואציות פשוטות של קשר עמו, כך שהגיעה עד לכלל האכלתו בכפייה ובכוח הגם שכבר היה מסוגל לאכול בכוחות עצמו, וכן התקשתה להחליף לו חיתול. מחוות הדעת עולה עוד כי הקשר שנוצר בין המבקשת לבין הקטין נראה כדל ולא משמעותי מנקודת מבטו. בכל הנוגע לטובת הקטין, יש לציין כי בטרם הועבר למשפחת אומנה התגלו אצלו קשיים רגשיים משמעותיים. לעומת זאת, מהתסקיר המעודכן שהוגש בעניינו של הקטין עולה כי כיום, לאחר כשנה וחצי במשפחת אומנה ולאחר שהופסקו המפגשים בינו לבין המבקשת, הוא נקלט היטב במשפחת האומנה, והתנהגותו רגועה ובטוחה יותר.

23.

אם כן, המסקנה המצערת אליה הגענו אף אנו היא כי המבקשת אינה מסוגלת לדאוג כראוי לקטין, וכי הכרזתו כבר-אימוץ היא לטובתו, מבוססת היטב ואין מקום להתערב בה.

24.

איננו יכולים לסיים את טיפולנו בבקשה מבלי לציין שהוטרדנו מהעובדה שחלף פרק הזמן של כשנה מאז ניתנה חוות הדעת החיצונית בעניינה של המבקשת ועד למועד שבו התקבל פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעניינה. כידוע, המחוקק קבע לוח זמנים הדוק לקבלת החלטה בבקשה להכריז על כבר אימוץ, המתבטא בהוראתו של סעיף 13(ב)(1) לחוק האימוץ לפיה פסק הדין בתובענה כזו תינתן בתוך תשעה חודשים מיום הגשתה. בענייננו, ניתן פסק הדין כ-15 חודשים לאחר הגשת התובענה. אכן, מטבע הדברים, הליכים מסוג זה אורכים זמן. אף התרשמנו שבית המשפט לענייני משפחה ניהל את ההליך באופן מקצועי והולם. אולם, ככל שמתארך פרק הזמן בין מועד מתן חוות הדעת לבין מתן פסק הדין נפתח פתח לטענות כי הזמן שחלף הוא בעל משמעות מהיבטה של חוות הדעת שניתנה, בעיקר כאשר קיימת טענה מצד ההורה כי חל שיפור בתפקודו. ב- בע"ם 934/13 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (9.5.2013) ציין חברי השופט נ' הנדל כי נדרשת היערכות מערכתית לצורך עמידה במועד הקבוע בחוק, ועם זאת, אין משמעות הדברים כי חריגה מן המועד האמור מחייבת לנקוט בהליך חדש מתחילתו. במקרה דנא התרשמנו כי גורמי הרווחה הוסיפו לעקוב אחר המבקשת. אולם, הדיווחים השוטפים מטעמם אינם מהווים מענה מלא לחוות דעת מקצועית של גורם חיצוני אובייקטיבי. קושי זה מתעצם במקרה כמו זה שבפנינו – שבו קיימת "היסטוריה" של טיפול במבקשת על-ידי גורמי הרווחה. היסטוריה זו אמנם תורמת להיכרות עמה, ואין מדובר בנתון אשר רשויות הרווחה אמורות להתעלם ממנו, שכן מסוגלותם של הורים נבחנת גם על פי דפוסי התנהגותם בעבר (ראו: ע"א 2678/93 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 11 (10.3.1994); ע"א 2854/94 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 10 (13.9.1994)). יחד עם זאת, מובן כי השערים אינם ננעלים גם בפני מי שנקבע בעבר כי הוא חסר מסוגלות הורית, ובית המשפט מצווה לבחון בקפידה בכל הליך שמא יש מקום לשנות מקביעות קודמות בקשר לאותו הורה.

25.

בענייננו, מבחינתה הסובייקטיבית של המבקשת התעורר החשש כי ההיכרות של שירותי הרווחה עמה בתקופות שבהן תפקודה היה בעייתי יותר השליכה על הערכת תפקודה הנוכחי. לאחר שנחשפנו לתשתית העובדתית במקרה זה איננו סבורים כי קיימת עילה ליתן רשות ערעור מטעם זה – לנוכח העושר של התשתית העובדתית שעליה התבססה פסקי הדין, המסקנות החד-משמעיות שנבעו ממנה והיעדר אינדיקציות לשינוי דרמטי במסוגלות ההורית של המבקשת אשר היה בו כדי להפוך את הכף.

26.

עם זאת, במבט הצופה פני עתיד, ראוי לתת את הדעת על קשיים אלה. כאשר הדיון בתובענה מתארך יותר מן הצפוי, חלוף הזמן תומך בכך שיש לשקול הגשת חוות דעת עדכנית של גורם אובייקטיבי שנערכה במועד קרוב יותר למתן פסק הדין, וזאת להבדיל מדיווחי גורמי הרווחה עצמם שאמנם פועלים לטובת האינטרס הציבורי אך

נוטלים חלק פעיל בטיפול במקרים המובאים להחלטתו של בית המשפט.

27.

לא מצאנו מקום להתערב גם בקביעתן של הערכאות הקודמות לפיה מתכונת האימוץ של הקטין תהיה "סגורה". כידוע, הכלל הוא שהאימוץ יהיה "סגור" ובית המשפט יורה על אימוץ "פתוח" אך במקרים חריגים ויוצאי דופן, וזאת במיוחד כאשר האימוץ נעשה שלא בהסכמת ההורים הביולוגיים (ראו: בע"ם 2103/13 , בפסקה 21). ענייננו אינו נמנה על מקרים אלה, בהתחשב בגילו הצעיר של הקטין; הממצאים המצביעים על קשר שטחי יחסית שהתפתח בינו לבין המבקשת; וחוות הדעת של המומחיות הגורסות כי טובת הקטין מחייבת כי האימוץ יהיה "סגור". יחד עם זאת, בשים לב לעמדה שהוצגה על-ידי גורמי הרווחה בדיון שנערך לפנינו ובהסכמתם אנו מורים על כך שבמהלך שלוש השנים הקרובות יימסר למבקשת דיווח תקופתי קצר (מדי שנה) אודות בנה הקטין, ככל שתחפוץ בכך.

סוף דבר

28.

כפי שהסברנו, קיימים טעמים טובים לדחיית הבקשה. עם זאת, הדחייה מותירה תחושה קשה שנובעת קודם כל מסיפור חייה של המבקשת ומרצונה העז לגדל את בנה – רצון אשר למרבה הצער לא נלווית לו מסוגלות הורית. בנוסף לכך, יש לשוב ולחדד את חשיבות ההקפדה על ההליך – מן ההיבט של התבססות על חוות דעת עדכנית ככל האפשר שתוצג בפני בית המשפט בטרם הכרעתו. דווקא סופיותן של החלטות בענייני אימוץ מחייבת משנה הקפדה על כך.

29.

אם כן, הבקשה נדחית, בכפוף לאמור בפסקה 27 לעיל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט נ' הנדל:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת ד' ברק-ארז.