בע"מ 2613/01 וינברג - דורון ושות' , עו"ד נ. צבי כהנא, עו"ד

המערערת הגישה תובענה לבית המשפט המחוזי. הרשמת שדנה בבקשת המשיבה למחיקת התובענה על הסף דחתה את הבקשה. הוגש ערעור והשופטת שדנה בו קיבלה אותו ודחתה את התובענה על הסף. על כך מבקשים המערערים לערער לבית משפט זה. השאלה השנויה במחלוקת היא האם נדרשת רשות להגשת הערעור, או שמא מדובר בערעור בזכות.

הפרשנות המקובלת, אותה מבקשים המערערים לקעקע, גורסת כי פסק הדין של שופטת בית המשפט המחוזי הוא "פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור", כהגדרת סעיף 41 (ב) לחוק בית המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד1984- (להלן: החוק), וכי חל עליו סעיף 96(ד) לחוק, הקובע כי "החלטה של בית משפט מחוזי בערעור (על החלטת רשם - ח.מ.ק) ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך..."

לטענת המערערים, סעיף 96(ד) לחוק אינו חל במקרה זה, כיון שהוא דן ב"החלטה", ואילו בבית המשפט המחוזי ניתן פסק דין. לגירסתם אין המצב נדון כלל בסעיף 96. עוד טוענים הם כי הן החלטת הרשמת והן פסק הדין של שופטת בית המשפט המחוזי מהווים שניהם דיון בערכאה הראשונה, ולפיכך חל עליהם סעיף 41(א) לחוק, הקובע כי "פסק דין של בית משפט מחוזי בערכאה ראשונה ניתן לערעור לפני בית המשפט העליון." הערעור במקרה זה הוא, איפוא, ערעור בזכות.

אכן הרשם ובית במשפט היושבים בבית משפט אחד נחשבים כאותה ערכאה. אולם עובדה זו אינה שוללת את היותו של פסק הדין שניתן על החלטת הרשם פסק דין בערעור. הערעור אינו צריך להיות דוקא ערעור על החלטת ערכאה נמוכה יותר. גם בתוך אותה ערכאה עצמה קיים מעין מידרג, הכולל זכות ערעור בפני שופט על החלטת הרשם של אותה ערכאה. החריג לכך מצוי בתביעות המוגשות בסדר דין מקוצר, בהן מתקיים דיון בבקשת רשות להגן. במקרה זה נתפס פסק הדין של בית המשפט כפסק דין בערכאה ראשונה, על אף שניתן לאחר דיון בבקשת רשות להגן שהתקיים בפני הרשם. אולם אין מקום להשוואה בין מצב ייחודי זה לבין המקרה שבפני: החלטה בבקשת רשות להגן היא החלטה בפלוגתא אחת בלבד מבין הנושאים העומדים לדיון, ואין בה כדי לסיים את הדיון בתובענה כולה. הדיון מסתיים רק עם מתן פסק דין, בין לאחר שלא ניתנה רשות להגן, ובין לאחר שניתנה רשות והתיק נשמע לגופו בפני שופט. בשני המקרים, אין בהחלטה בבקשת הרשות להגן כדי להביא את הדיון אל סופו. רק פסק הדין שניתן לאחריה מהווה סיום ההליך, ולפיכך ברור שהוא מהווה חלק מן הדיון בערכאה הראשונה. למצב ייחודי זה מתייחס פסק הדין בע"א 13/80, הסמינר למורות נגד סולל בונה בע"מ, פ"ד לו (1) 267, ואין להסיק ממנו לענייננו.

כאמור, במקרה זה מדובר בפסק דין של שופטת בערעור על החלטת הרשמת. סעיף 96 לחוק דן בערעורים על החלטות רשמים של הערכאות השונות. המערערת טוענת, כאמור, כי סעיף 96(ד) שן בהחלטה של בית משפט מחוזי, ואינו חל על פסק דין של בית משפט מחוזי בערעור. אינני סבורה שיש לקבל פרשנות זו, ואלה נימוקי:

ההגדרות של פסק דין, החלטה אחרת, והחלטה סתם הכוללת את שני הראשונים, מקובלת בכל סדרי הדין האזרחיים. תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- (להלן: התקנות) מגדירה מושגים אלה במפורש. על פי הגדרתה חל סעיף 96(ד) על החלטה, דהיינו הן על פסק דין והן על החלטה אחרת. אכן, הגדרת התקנות אינה חלה באופן אוטומטי על דבר חקיקה אחר, ודאי שלא על דבר חקיקה ראשי. אולם בהתחשב ביחס שבין התקנות לבין החוק המדוברים כאן, ניתן להקיש מן האחת אל האחר:

הכלל הוא כי

"תפישה של הרמוניה חקיקתית מובילה למסקנה כי יש לשאוף לפירוש שימנע סתירה בין חקיקת משנה לבין חקיקה ראשית. סתירה זו פוגעת בהרמונה החקיקתית, ויש להימנע ממנה. על כן מבין שני פירושים אפשריים של חקיקת משנה יש לבחור באותו פירוש המיישב בין חקיקה ראשית לבין חקיקת משנה והמונע סתירה ביניהן". (ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, עמ' 337).

על אף שהאמור דן במצב בו ההגדרה מופיעה בחקיקה הראשית ונעדרת מחקיקת המשנה, ובענייננו המצב הפוך, הרי עיקרון השאיפה להרמוניה חקיקתית חל גם במקרה השני.

ההרמוניה הפנימית והקוהרנטיות נדרשות ביתר שאית כאשר מדובר בחוק ובתקנות אשר ירדו לעולם שלובים זה בזה. חוק בתי המשפט נחקק ביום 31.8.84 (ס"ח 1123, התשמ"ד עמ' 198). התקנות הותקנו ביום 3.7.84, פורסמו ביום 12.8.84 (ק"ת 4685 התשמ"ד, עמ' 2220), ונכנסו לתוקף ביום 1.10.84. סמיכות הזמנים מהווה ביטוי לכך שבתקופה אחת נעשתה רוויזיה מקיפה בסדרי הדים האזרחיים, שכללה חקיקת נוסח משולב של החוק והתקנת תקנות חדשות. כך שההגדרות שתוקנו בתקנות ודאי אינן זרות לרוח החוק. כיון שפרסום התקנות קדם לחקיקת החוק, הרי אילו היתה קיימת אי התאמה בין הגדרות המונחים ב תקנות לבין הגדרתם בחוק, ניתן היה לצפות מן המחוקק לציין הבחנה כזו. העדר כל ביטוי להסתייגות מן ההגדרות הקיימות יש בה כדי להעיד על העדר הסתייגות כזו.

הפרשנות האמורה מתיישבת גם עם המבנה הפנימי של סעיף 96 לחוק: סעיף קטן א' דן בפסק דין, סעיף קטן ב' דן בהחלטה אחרת, וסעיפים קטנים ג' ו-ד' דנים בהחלטה סתם. כיון שבאותו סעיף עצמו, כאשר נדונה החלטה אחרת בלבד, טרח המחוקק והבהיר את הדבר במפורש, הרי ההיזקקות למילה החלטה גרידא מלמדת כי אין הכוונה להחלטה אחרת בלבד, כי אם להחלטה כלשהי.

נוכח כל האמור אני סבורה כי אין מדובר בערעור בזכות כי אם בבקשת רשות ערעור הטעונה רשות של בית המשפט. עם זאת, מאחר שהערעור הוגש בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור, כך שפסק הדין של בית המשפט המחוזי טרם הפך חלוט ולמשיב לא נגרם כל נזק, אין מקום למחוק את הערעור. אני מורה, איפוא, כי תיק הערעור יוסב לתיק בקשת רשות ערעור. המערערים ישאו בהוצאות הליך זה בסך 1,000 ש"ח.