בע"מ 2638/21 פלוני נ. פלוני

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 18.1.2021 (עמ"ש 4231-06-20, השופט הבכיר ש' אטרש והשופטים ע' טאהא ו- ת' נסים שי ). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת מיום 28.2.2020 (תמ"ש 56955-02-15, השופטת ר' גורביץ ).

2.

מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך שנסב על זכויות במגרש ביישוב שוהם (להלן: המגרש ), שבו זכתה המשיבה במסגרת מכרז של מינהל מקרקעי ישראל (כיום, רשות מקרקעי ישראל, ולהלן: המינהל ). המבקשים הם אחיו של בן זוגה לשעבר של המשיבה (להלן: בן הזוג ) ואשתו.

3.

אפתח בהצגת העובדות שאינן במחלוקת: ביום 2.12.1991 חתמה המשיבה על ייפוי כוח כללי לטובת המבקש 1 (להלן: המבקש ) לפיו הוא רשאי, בין היתר, לבצע פעולות, לחתום על מסמכים ולהשתתף במכרזים "הנוגעים למקרקעין הנמצאים בישוב שוהם" בשמה. ביום 25.12.1991 זכתה המשיבה במסגרת מכרז של המינהל במגרש בשטח של 370 מ"ר שעליו ניתן לבנות יחידת מגורים. ביום 3.6.1992 חתם המבקש בשם המשיבה, על-פי ייפוי הכוח האמור, על חוזה פיתוח עם המינהל ביחס למגרש. בהמשך, בשנת 2008 נתנה המשיבה ייפוי כוח לבנו של המבקש המסמיך אותו לטפל עבורה בבקשה לקבלת היתר בנייה ולהכנת תכניות לבנייה.

4.

מכאן ואילך חלוקים הצדדים באשר לפרשנות העובדות. לשיטת המבקשים, הם בעלי הזכויות היחידים במגרש, כאשר המשיבה שימשה נאמנה עבורם לצורך הגשת ההצעה למכרז. לטענתם, סוכם בינם לבין המשיבה ובן הזוג כי הבנייה במגרש תיעשה במימונם של המבקשים, וכי לאחר שזו תושלם, הם יעברו להתגורר במקום והזכויות במגרש יועברו על שמם. מנגד, לגרסת המבקשת המגרש שייך לה, ומאחר שהתגוררה בתקופת הרלוונטית בארצות הברית היא ייפתה את כוחם של המבקש ולאחר מכן של בנו לצורך רכישת הזכויות במגרש והבנייה עליו.

5.

בהמשך לכך, ביום 24.2.2015 הגישו המבקשים תובענה נגד המשיבה ובן הזוג לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ובה עתרו למתן סעד הצהרתי על זכויותיהם במגרש. בית המשפט המחוזי הורה על העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה, שלו נתונה הסמכות לדון בה. פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה עומד ביסוד הבקשה דנן.

6.

להשלמת התמונה העובדתית יצוין כי עוד קודם לכן, ביום 29.12.2014, במסגרת סכסוך הגירושין שהתנהל בין המשיבה לבן הזוג, הגיש האחרון תובענה נגד המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, ובה עתר למתן סעד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של מחצית הזכויות במגרש. הליך זה נדון בפני אותו מותב שדן בתביעת המבקשים. ביום 27.11.2017 הסתיים הליך זה בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (תמ"ש 60331-12-14). במסגרת הסכם הפשרה בין השניים נקבע כי ככל שההליך בין המשיבה ובן הזוג לבין המבקשים יסתיים בכך שהמשיבה תזכה במגרש, היא תשלם לבן הזוג 160,000 דולר.

7.

ביום 5.11.2018 ניתן פסק דין חלקי בתביעת המבקשים, לחובתו של בן הזוג, לאחר שהוא ובא-כוחו לא התייצבו לדיון ההוכחות השני בתיק. במסגרת פסק הדין החלקי נקבע כי בן הזוג מושתק מלטעון "לזכות בעלות הצהרתית או קניינית אחרת" לגבי המגרש.

8.

כשנה ושלושה חודשים לאחר מכן ניתן פסק הדין בתביעת המבקשים. בית המשפט לענייני משפחה קבע, על סמך הערכת מהימנותן של העדויות ששמע, כי הזכויות במגרש שייכות למבקשים. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים ומפעולותיהם שבין המבקשים לבין המשיבה נוצרה נאמנות משתמעת, הגם שלא נחתם ביניהם הסכם נאמנות מפורש. בין השאר צוין שהמשיבה לא הייתה מעורבת בהליכים הנוגעים לקבלת המכר, לתכנון הבנייה ולבחירת הקבלן, וכי אדישותה מעידה על כך שאינה בעלת המגרש. במסגרת נימוקי פסק הדין, בית המשפט לענייני משפחה הזכיר גם טענות מסוימות שהעלה בן הזוג בכתב ההגנה שהגיש. יצוין לעניין זה, כי עוד בטרם ניתן נגדו פסק הדין החלקי ביקש בן הזוג לראות בכתב הגנתו תצהיר משלים מטעמו, וכי מאחר שלא התייצב לדיון ההוכחות הוא לא נחקר על תצהירו זה.

9.

המשיבה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי וערעורה התקבל. בית המשפט המחוזי קבע שבית המשפט לענייני משפחה ביסס את הכרעתו, בין השאר, על ראיות שאינן קבילות, ובכלל זה על כתב הגנתו ותצהירו של בן הזוג, אף שהאחרון לא נחקר עליו. לכן, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה וקבע כי התיק יוחזר לדיון בבית המשפט לענייני משפחה ויתנהל בפני מותב אחר.

10.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי בית המשפט לענייני משפחה ביסס את הכרעתו על כלל העדויות והראיות שהובאו בפניו וכי עמדתו של בן הזוג, כפי שבאה לידי ביטוי בכתב ההגנה מטעמו ובתצהירו, לא היוותה נדבך מרכזי בהכרעה. המבקשים מטעימים, כי הגם שבן הזוג לא העיד בסופו של יום, ניתן היה להישען על תצהירו. לפיכך המבקשים טוענים כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולהפוך את פסיקתו של בית המשפט המחוזי. לחלופין, כך נטען, יש להורות כי הדיון בתיק יוחזר למותב ששמע את התיק ולא למותב אחר.

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018, וזאת אף מבלי להידרש לתשובה. בניגוד לנטען, פסקי הדין במקרה דנן לא מעוררים היבטים עקרוניים הנוגעים לקבילות טענות של צדדים שלא העידו במסגרת הליך משפטי, אלא רק היבטים יישומיים. כמו כן, לא השתכנעתי כי יהיה בדחייתה של הבקשה כדי לגרום לעיוות דין. בעניין זה יש להדגיש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו סותם את הגולל על ההתדיינות בין הצדדים, אלא מורה על המשכה. מובן כי אין בהחלטה זו כדי להביע עמדה באשר לתוצאת ההליך לגופו.

12.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.