בע"מ 2648/06 פלוני נ. פלוני

1.זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"מ 1077/05 (כב' השופטת י' שטופמן) מיום 21.2.06, שלפיו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון בבש"א 8402/03 בתמ"ש 8742/02 (השופט ד' שהם), מיום 17.1.07, בה נדחתה על הסף תביעתה הרכושית של המבקשת לאיזון משאבים מכח הלכת השיתוף, בהעדר סמכות עניינית ועקב שיהוי.

2.המבקשת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1966 והתגרשו בשנת 1996. משנת 1969 החלו הצדדים לנהל הליכים משפטיים האחד כנגד השני בערכאות שונות ובנושאים שונים. מאז שנת 1981 חיו בנפרד. המשיב הגיש תביעה לבית הדין הרבני שעניינה "גירושין, עניינים הכרוכים בגירושים כולל רכוש, אחזקת ילדים ומזונות", המבקשת הגישה מצידה כתב הגנה ותביעה נגדית שעניינה "שלום בית ומזונות". בית הדין הרבני נתן בשנת 1985 פסק דין סופי לגירושי הצדדים וכלל בו התייחסות לחלוקת רכוש הצדדים. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, שנדחה. אף עתירה שהגישה לבית הדין הגבוה לצדק נדחתה. תביעה שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בשנת 1989 בנוגע לבעלותה על מחצית בית המגורים נדחתה מחוסר סמכות עניינית, בנימוק שהסמכות לדון בנושא רכוש הצדדים היתה נתונה לבית הדין הרבני על כל ערכאותיו, אשר דן בו במשך למעלה מעשר שנים. בין הצדדים התנהלו מספר התדיינויות נוספות. בתביעה נשוא הבקשה שהוגשה בשנת 2003 ביקשה המבקשת לקבל סעד הצהרתי בדבר בעלותה על מחצית מזכויותיו של המשיב ולפירוק השיתוף בהם על יסוד הלכת השיתוף. המשיב הגיש מצידו בקשה לדחות את התביעה על הסף.

3.בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית, בנימוק שהסמכות לדון בתביעות הצדדים מסורה לבית הדין הרבני ואף בשל שיהוי בהגשת התביעה. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור טענה המבקשת כי בית הדין הרבני דן רק בסוגיות הקשורות בבית המגורים ולא נדרש לחלוקת שאר רכיבי הרכוש המשותף. לטענתה, גם התביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בעבר דנה רק בבית המגורים המשותף. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי בתביעה שכנגד שהגישה המבקשת בזמנו לבית הדין הרבני טענה כי למשיב רכוש רב אותו פירטה בחלקו, ואף הגישה הודעה בדבר דרישותיה הכספיות והרכושיות כתנאי לגירושיה מהמשיב. על יסוד ממצאים אלה קבע כי בית הדין הרבני הוא שקנה סמכות לדון בעניינים הרכושיים של הצדדים וכי המבקשת הסכימה לסמכות בית הדין. בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה הסמכות של בית הדין הרבני לדון בענייני הרכוש הוגבלה רק לענייני בית המגורים. לאור התוצאה אליה הגיע, לא מצא בית המשפט לנכון לדון בטענת השיהוי שקיבל בית המשפט לענייני משפחה. מכאן הבקשה שבפניי.

4.המבקשת עותרת בבקשתה לעשות עמה "משפט וצדק". היא טוענת כי זכויותיה בכלל הרכוש שנצבר במהלך הנישואים לא נתבעו מעולם על ידה, לא נדונו מעולם ולא הוכרעו באף ערכאה, למעט הזכויות בבית המגורים. חרף תרומתה העצומה של המבקשת לגידול במסת הנכסים המשותפת, יצאה המבקשת מנישואיה מחוסרת כל. לפיכך מבקשת היא להרשות לה לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

5.לאחר שעיינתי בבקשה המפורטת על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כאמור, שתי הערכאות שבחנו את טענת המבקשת הגיעו לכלל מסקנה כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בענייני רכוש הצדדים. עיון בכתב התביעה שהגיש המשיב לבית הדין הרבני מעלה כי הוא כרך את רכושו ועסקיו במסגרת תביעת הגירושין. כתב התביעה שכנגד שהגישה המבקשת לבית הדין הרבני מעלה כי המבקשת טענה בו כי למשיב נכסים רבים אותם פירטה וביקשה לחייב את המשיב ליתן פרטים נוספים על היקף רכושו. אף בהודעה שהגישה מסרה את דרישותיה הכספיות כתנאי לגירושיה, שכללו דרישות מעבר לבית המגורים. בפסק הדין נדרש בית הדין הרבני לנושא הרכוש וקבע כי כל רצונה של המשיבה לשים את ידה על הרכוש הרב של משפחת בעלה. בית הדין הציע למבקשת מספר אלטרנטיבות בנוגע להסדרת נושא הרכוש. מכאן, שסמכות בית הדין הרבני לא הוגבלה לדיון בנושא בית המגורים בלבד, כפי שטוענת המבקשת. לפיכך אין חולק כי בית הדין הוא שקנה סמכות לדון בנושא הרכוש, אשר נכרך כדין, וכי לא היה מקום לאפשר למבקשת להעלות את טענותיה ביחס לחלוקת הרכוש בבית המשפט לענייני משפחה, שכן סמכותו נשללה מלדון בעניין בנסיבות אלה.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.