בע"מ 3059/16 בע"מ 3059/16

1.

התנהלות דיונית והתנהגות שלוחות רסן בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הן שהובילו לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שדחה את תביעותיו של המשיב בבע"מ 3059/16 (הוא המבקש בבע"מ 3175/16; מכאן ואילך ייקרא: המשיב ) והורה על מתן "צו חוסם" לפיו כל תובענה שיגיש המשיב נגד המבקשים בבע"מ 3059/16 (הם המשי בים בבע"מ 3175/16; מכאן ואילך ייקראו: המבקשים ) במהלך 24 חודשים מיום מתן פסק הדין, לא תתקבל.

2.

המשיב ערער לבית המשפט המחוזי על פסק הדין, וערעורו התקבל. נקבע, כי הגם שיש לבית משפט סמכות, במקרי קיצון, לסגור בפני בעל דין את שעריו, בנסיבות המקרה דנן נכון היה למצות קודם לכן נקיטתם של אמצעים אחרים חמורים פחות, ומכאן שלא היה מקום לדחות את התביעות. לענין "הצו החוסם" קבע בית המשפט המחוזי - לאחר שסקר את התפתחות הפסיקה בנדון - כי אין לו לבית משפט בישראל סמכות להוציא צו כאמור, וכי גם אם ניתן להקנות סמכות שכזו מכוח פסיקה ולא מכוח חקיקה בלבד, הרי שבית המשפט העליון הוא היחיד שמוסמך להורות כן בהינתן תקדים מחייב שֶמוֹרֶה אחרת, והדבר טרם נעשה. אך מכל מקום - כך קבע בית המשפט המחוזי - גם אם הייתה סמכות לבית משפט ליתן "צו חוסם", אזי בנסיבות הענין לא היה מקום לתתו.

כלפי פסק דין זה הגישו הן המבקשים והן המשיב בקשות רשות ערעור.

3.

בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים נטען, כי בית המשפט המחוזי התערב שלא בצדק בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בין היתר נטען כי בית המשפט לענייני משפחה, בניגוד לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, דווקא כן נקט אמצעים שונים ומגוונים לפני שדחה את התביעות, ואף הודגש כי ניהול הדיון הוא ענין המסור לשיקול דעתו של השופט היושב בדין שככלל אין מקום להתערב בו. לענין "הצו החוסם" נטען כי הגיעה העת לשנות את ההלכה הקיימת (ולמצער לדון בכך) ולקבוע כי במקרי קיצון קיימת בידי בית משפט הסמכות להורות על מתן "צו חוסם".

4.

טענות אלה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה, שכן אין הן מעוררות כל שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אדגיש, כי גם אם הייתה התערבותו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בלתי מוצדקת - ואיני קובע שכך היה - ממילא נעשה הדבר, כפי שהדגיש בית המשפט המחוזי בפסק דינו, על רקע הנסיבות הקונקרטיות, ואין מדובר בענין עקרוני בעל השלכה על מקרים רבים אחרים (יוזכר כי בית המשפט המחוזי קבע כי יש סמכות לבית משפט לדחות תביעה בשל התנהלות דיונית קיצונית של תובע, אך כי בנסיבות הספציפיות לא היה מקום לעשות כן). גם סוגיית "הצו החוסם" במקרה הספציפי לא מצדיקה לדעתי מתן רשות ערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי גם אם הייתה סמכות לבית משפט בישראל ליתן צו כאמור, אזי בנסיבות הספציפיות לא היה מקום לתתו. בהינתן קביעתו זו דומני כי לא זה המקרה המצדיק (ככל שבכלל קיימת הצדקה) להידרש לסוגיה לעומקה.

5.

עתה לבקשת רשות הערעור שהגיש המשיב. בקשה זו הוגשה גם היא, כפי שמעידה פסקת הפתיחה שלה, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אלא שעיון בבקשה, המנוסחת באופן לא ברור דיו ומתלהם למרבה הצער, מעלה כי גם המשיב מודע לכך שערעורו התקבל במלואו בבית המשפט המחוזי, ולמעשה טענותיו השונות הן טענות שמקומן להתברר בתביעות שהגיש ושעל המשך בירורן הורה בית המשפט המחוזי. המשיב טען גם נגד ההוצאות שהטיל עליו בית המשפט המחוזי ונגד הוראתו בסוף פסק הדין לפיה חלק מסכום העירבון שהפקיד ישמש ערובה לתשלום הוצאות המבקשים בבית המשפט לענייני משפחה בהתאם לתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אך ברי כי טענות אלה אינן מקימות כל עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

6.

לפני סיום ראיתי להדגיש, כפי שאף הדגישו שופטי בית המשפט המחוזי, כי אל יראה המשיב בקבלת ערעורו ובדחיית בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים משום הכשר כלשהו להתנהגותו - התנהגות הראויה לגינוי מכל וכול . קבלת ערעורו, וכמוה דחיית בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים, הן תוצאה של הפעלת כללים משפטיים ושיקול דעת שיפוטי. בשום אופן אין פירושו של דבר הקלת ראש בהתנהלות הדיונית ובהתנהגות שלוחות הרסן; וברי כי לשופט היושב בדין נתונים הכלים, עליהם עמד גם בית המשפט המחוזי, להתמודד עם תופעה נפסדת זו, וחזקה עליו כי ישתמש בהם במידת הצורך כחכמתו.

7.

סופו של דבר : אין מקום ליתן רשות ערעור בשתי הבקשות, ודינן להידחות.