בע"מ 3136/01 גריגורי קוגניצקי נ. פלורה קוגניצקי

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת נ' מיימון) מיום 2.4.01, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 5715/98 והתיקים הכרוכים בו.

1.בין המערער ובין המשיבה מתנהלים הליכים משפטיים הקשורים למשמורת על שני ילדיהם הקטינים. במסגרת הליכים אלה, מינה בית המשפט את "מכון אדם" כמומחה לבדיקת מסוגלותם ההורית של הצדדים ובדיקת מצב ילדיהם. מכון זה זכה במכרז מטעם משרד העבודה והרווחה לעריכת בדיקת מסוגלות הורית. בחודש נובמבר 2000 הגיש המערער בקשה כי השופטת נ' מיימון תפסול עצמה מלדון בהליכים בין הצדדים (להלן: בקשת הפסילה הראשונה). בבקשה זו טען המערער כנגד שורת החלטות אשר ניתנו על ידי בית המשפט ואשר לטענתו מעידות על חשש למשוא פנים בניהול המשפט. ראשית, טען המערער, כי מינוי "מכון אדם", אשר זכה במכרז מטעם משרד העבודה והרווחה, כמומחה לבדיקת מסוגלות הורית, מביאה לצורך בפסילת השופטת, נוכח העובדה כי השופטת עבדה שנים רבות במשרד העבודה והרווחה. שנית, טען המערער, כי השופטת דחתה את בקשתו לפסול את פקידות הסעד שהגישו תסקיר לבית המשפט, מהטעם שעבדה שנים רבות במשרד העבודה והרווחה שבהנהלתו עובדות פקידות הסעד. שלישית, טען המערער כי בהחלטתו לדחות את בקשת המערער להרחבת הסדרי הראייה עם ילדיו ולשינוי צו ההחזקה הזמני, התעלם בית המשפט ממידע וחומר רפואי והחליט להשאיר את הילדים בידי אם חולת נפש מבלי לבחון את הסכנות הנובעות מכך לילדים. רביעית, נטען כי החלטת בית המשפט הדוחה את בקשת המבקש להגיש סיכום רישומים אותם ערך פסיכיאטר אודות טיפול במשיבה, מונעת בחינה נפרדת ומנותקת מפקידות הסעד. המערער טען כי כל החלטות בית המשפט מתאפיינות במגמה למנוע ממנו הגשת ראיות רלבנטיות שמהן התעלמו פקידות הסעד ולמנוע אפשרות לבחינת העובדות השנויות במחלוקת על ידי גורמים שאינם קשורים בפקידות הסעד.

2.בית המשפט, בהחלטתו מיום 22.11.00, דחה את בקשת הפסילה שהגיש המערער. השופטת קבעה כי העובדה שעבדה בעבר במשרד העבודה והרווחה אינה פוסלת אותה מלדון בעניין בו מוגשים תסקירים על ידי פקידי הסעד. בית המשפט ציין כי פקידי הסעד אינם עובדי משרד הרווחה כי אם עובדי הרשות המקומית וכי אינם צד לדיון. עוד קבע בית המשפט כי בחירת המומחה אשר זכה במכרז מטעם משרד העבודה והרווחה נעשתה מאחר שבמכון זה מצויים מומחים מדיסיפלינות שונות ומאחר שהשתתפות הצדדים בתשלום עבור חוות דעת המומחה נמוכה מאוד. בית המשפט הוסיף וציין כי הדרך הנכונה לתקוף מינוי מומחה או החלטה שלא לפסול את תסקירי פקידות הסעד היא על ידי הגשת בקשת רשות ערעור ולא דרך של בקשת פסילה.

3.ביום 4.3.01 הגיש המערער בקשה נוספת לפסילת שופט. בבקשה זו חזר המערער על הטענות שהעלה בבקשת הפסילה הראשונה, והוסיף כי החלטתו של בית המשפט מיום 21.2.01 בה נדחתה בקשת המערער למחיקת חוות דעת המומחה ותסקירי פקידות הסעד מעידה על מגמת בית המשפט למנוע מהמערער אפשרות להגיש ראיות מהן התעלמו פקידות הסעד ואפשרות לבחינת העובדות השנויות במחלוקת על ידי גורמים שאינם קשורים בפקידות הסעד. המשיבה התנגדה לבקשה בטענה כי מדובר בבקשה חוזרת אשר נידונה על ידי בית המשפט ונדחתה. לגופם של דברים, טענה המשיבה, כי מקומן של הטענות הוא בערעור ולא בבקשת פסילה. בית המשפט, בהחלטתו מיום 4.3.01, דחה את בקשת הפסילה, תוך שהוא מפנה לנימוקיו בהחלטת הפסלות הראשונה.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על הטענות אותן העלה בשתי בקשות הפסילה ומדגיש כי החלטות בית המשפט מצביעות על כך כי בית המשפט כבר גיבש את החלטתו בשאלת החזקת הילדים.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. רוב הטענות אותן העלה המערער בבקשת הפסילה נשוא הערעור הועלו על ידו בבקשת הפסילה הראשונה ונדחו על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 22.11.00. משלא הגיש המערער ערעור על החלטה זו, אין הוא יכול לשוב ולהישמע שנית בטענות אלה. אף לגופם של דברים, אין בטענות המערער כדי ליצור עילת פסלות. עיקר טענותיו של המערער מופנה כנגד החלטות דיוניות שונות שניתנו על ידי בית המשפט במסגרת ההליכים המתנהלים בין הצדדים. כפי שנפסק לא פעם, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור או ערעור - על פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין. אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (וראו, לדוגמא: ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (טרם פורסם); ע"א 2668/96

וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ (לא פורסם) ע"א 108/00 רוזנצוויג נ' חיים (לא פורסם)). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינם של המערערים, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות (ולעניין זה אין אני נצרך), אינן מעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים (וראו: ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250), היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')... מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה." (בג"צ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605).

לפיכך אני מורה על דחיית הערעור.