בע"מ 3213/16 בע"מ 3213/16

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 17.2.2016 (עמ"ש 19021-07-15, השופטים ר' למלשטרייך-לטר ,

ע' זרנקין ו- א' אלון ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 4357-06-12, השופט נ' סילמן ) מיום 25.5.2015.

רקע והליכים קודמים

2.המבקשת והמשיב הם אחים.

לשניים גם אחים ואחיות נוספים. בשנות התשעים של המאה העשרים העביר אביהם (להלן: האב ) למשיב במתנה קומה אחת בבניין מגורים בן שלוש קומות בכפר אבו סנאן (להלן: הנכס ). עסקה זו דווחה לרשויות המס רק בשנת 2002. המשיב מתגורר בנכס עם אשתו ובנותיו מאז נישואיו בשנת 2000, למעט תקופה של כמה חודשים בשנת 2004 שבה התגורר במקום לבדו על רקע של אלימות פיזית מצדו כלפי אשתו.

3.המחלוקת בין הצדדים נעוצה בתצהירים מיום 17.2.2004 הנחזים כחתומים על-ידי המשיב, ועל-פי האמור בהם הוא מעביר למבקשת במתנה וללא תמורה את הזכויות בנכס שקיבל מאביהם (להלן: העסקה או עסקת המתנה ). המשיב טען כי בעת שהמבקשת החתימה אותו על התצהירים מצבו הנפשי לא אפשר לו להבין על מה הוא חותם, ועל כן חתם מבלי לקרוא או לבחון את המסמכים. עוד הוא טען כי מדובר בעסקה למראית עין שנועדה למלט רכוש מאשתו, שעמה היה מסוכסך כאמור באותה תקופה. מנגד, לשיטת המבקשת, המשיב היה כשיר לחתום על המסמכים, והעברת הזכויות בנכס לידיה הייתה חלק מתכניתו של אביה להעביר את הדירות הסמוכות לביתו לבנותיו, ובמקביל להעביר זכויות במבנה מרוחק יותר לבניו. במסגרת זו, כך טענה המבקשת, העברת הנכס בשלב מוקדם יותר במתנה מן האב למשיב נעשתה למראית עין בלבד ונועדה לאפשר לאב לקבל גמלה מהמוסד לביטוח לאומי.

4.במהלך שנת 2012 ביקש המשיב לבצע תוספת בניה בנכס ונתקל בהתנגדות מצד אחיותיו, שטענו כי הנכס שייך למבקשת. לגרסתו של המשיב, רק בשלב זה הוא גילה לראשונה בלשכת רישום המקרקעין כי זכויותיו בנכס הועברו למבקשת. בעקבות זאת, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובה טען כי מעולם לא התכוון להעביר את הזכויות בנכס למבקשת, וכי האחרונה ניצלה את מצבו המשפחתי והנפשי, רימתה והונתה אותו, ואף זייפה את חתימתו.

5.בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיו של המשיב בדבר זיוף חתימותיו, ובדבר כפיה, עושק או אי-כשירות לחתום על מסמכים במועד הרלוונטי. יחד עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה התרשם שהמשיב, שאף מוכר כנכה בשיעור של 50% על-ידי המוסד לביטוח לאומי, הוא אדם איטי ונוח להשפעה, אשר אין כל סיבה נראית לעין לכך שיעניק את הנכס שבו הוא מתגורר לאחותו מבלי שתהיה לו כל קורת גג חלופית. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף והעיר כי הן לגרסת המשיב והן לגרסת המבקשת דין העסקה להתבטל, שכן אף לפי עדותה של המבקשת, העברת הזכויות לא הייתה עסקת מתנה, אלא מתנה על תנאי – לפיה תחת הנכס שימסור המשיב הוא יקבל נכס חלופי. מאחר שממילא תנאי זה לא התקיים, הורה בית המשפט לענייני משפחה על ביטול עסקת המתנה. בית המשפט לענייני משפחה עמד על כך שמגרסאותיהם של שני הצדדים עולה הרושם כי העסקאות נערכו על מנת להונות צדדים שלישיים, וכי המדיניות המשפטית מחייבת ברגיל שלא להעניק סעד בנסיבות אלו. יחד עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה ציין כי שיקול זה נחלש מקום ששני הצדדים לקחו חלק באותה הקנוניה.

6.המבקשת הגישה ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי. בערעורה היא טענה כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בקבעו שעסקת המתנה הייתה מותנית בכך שיהיה למשיב מקום מגורים חלופי וכי בפועל נמנע בית המשפט לענייני משפחה מלהכריע בטענות עובדתיות שהעלתה.

7.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת, בקבעו, על בסיס מכלול הראיות והנסיבות, כי עסקת המתנה בין המשיב למבקשת הייתה חוזה למראית עין שנועד למנוע מאשתו של המשיב לטעון כי יש לה זכויות בנכס. בהמשך, דן בית המשפט המחוזי בשאלה האם ניתן להושיט סעד למשיב, שפעל כאמור לעריכת הסכם למראית עין. בעניין זה, נקבע כי יש לבחון את מידת האשם של כל אחד מהצדדים. בית המשפט המחוזי ציין את מצבו הנפשי של המשיב בכלל ובתקופת החתימה על עסקת המתנה בפרט, וכן את הסתמכותו על אחיותיו. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת הייתה "הצד החזק והפעיל" בהתקשרות החוזית, ועל כן הורה על בטלותה של עסקת המתנה ועל רישום הזכויות בנכס על שם המשיב. בית המשפט המחוזי אף העיר כי תוצאה אחרת הייתה מובילה להגשמת מטרתה השלילית של העסקה – מניעת שיתוף פוטנציאלי בנכס עם אשתו של המשיב.

בקשת רשות הערעור

8.בקשה זו נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת טוענת כי נוכח המסקנות הסותרות שאליהן הגיעו הערכאות השונות שדנו בעניינה, מוצדק ליתן לה רשות ערעור לבית משפט זה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מדובר ב"מקרה בעל חשיבות עניינית" המעלה "בעיה משפטית".

9.לגופו של עניין, המבקשת מעלה בבקשתה טענות רבות המופנות בעיקרו של דבר כלפי הממצאים העובדתיים שקבעו הערכאות הקודמות שדנו בעניינה. היא שבה וטוענת כי המסקנות שאליהן הגיעו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי שגויות, ומציינת כי עסקת המתנה בינה לבין אחיה נעשתה בהסכמתו המלאה ועל יסוד הבנה של משמעות ההעברה. המבקשת מוסיפה כי הדירה הייתה שייכת במקור לאביה, אשר השקיע מכספו ועמלו בבנייתה וביקש להעבירה לה כמתנה, ועל כן ראוי לכבד רצונו זה.

דיון והכרעה

10.לאחר שעיינתי בטענות המבקשת אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

11.כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). חרף טענתה של המבקשת כי מדובר במקרה בעל השלכות רוחב, לא התרשמתי כי כך הדבר. הטענות שהועלו על ידי המבקשת הן כולן טענות עובדתיות הנעוצות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, והן אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם העובדה שבית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור הגיע למסקנות עובדתיות שונות מאלו של בית המשפט לענייני משפחה אינה מקימה כשלעצמה עילה לדיון בערעור נוסף (ראו: בע"ם 128/12 עיזבון פלוני נ' פלונית , פסקה 8 (26.3.2012)), לא כל שכן כאשר התוצאה האופרטיבית שאליה הגיעו שתי הערכאות זהה.

12.בעבר עמדתי על ההשלכות הבעייתיות של הסכמות נסתרות שעורכים בני משפחה במטרה להערים על נושים וצדדים שלישיים (ראו: בע"ם 615/16 פלונית נ' פלוני , פסקה 21 (15.3.2016); בע"ם 8279/15

פלונית נ' פלונית , פסקה 15 (27.3.2016)). דברים אלו יפים גם לענייננו, ודומה שראוי כי הלקחים הנדרשים יופקו – לטובת הנוגעים בדבר ולטובת הכלל.

13.סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.