בע"מ 3239/19 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור, שעניינה זכויות במשק ומערכת היחסים הכלכלית בין אמו של אדם שנפטר (המבקשת) לאשתו ובתו (המשיבות). אלה תמצית קביעותיהן של ערכאות קמא הרלוונטיות לענייננו, וזאת מבלי להתייחס לנתונים או להבדלים מסוימים בין ההכרעות, שאינם נצרכים להכרעה בבקשה דנן:

המבקשת ואביו של המנוח היו בעלי הזכויות במשק. בהסכם גירושין שנכרת ביניהם הועברו זכויות אביו של המנוח בחלק מהמשק למבקשת, תוך שהאחרונה מתחייבת להעביר זכויות אלה למנוח בעת שיגיע לגיל 18. הזכויות לא הועברו במועד זה למנוח, והן נותרו בידי המבקשת גם בעת פטירת המנוח. המשיבות הן יורשותיו של המנוח, ולטענתן ירשו גם את זכויותיו לפי הסכם הגירושין. המבקשת, מנגד, הציגה שני קווי הגנה מרכזיים הרלוונטיים לבקשה למתן רשות ערעור. ראשית, כי הסכם הגירושין עליו חתמה הוא מנוגד לדין ובטל, וזאת שכן על פי הדין לא ניתן "לפצל" זכויות במשק ולחלקן בין מספר גורמים, כפי שנעשה בהסכם הגירושין. שנית, כי המנוח ויתר בהתנהגותו של זכויותיו לפי הסכם הגירושין. טענות אלה נדחו בערכאות קמא, ומכאן הבקשה הנוכחית, בה שבה המבקשת על טענותיה אלה.

2.

דין הבקשה להידחות ללא צורך בקבלת תשובה. כאמור, טענה מרכזית אחת של המבקשת היא כי הסכם הגירושין קובע חלוקה של הזכויות במשק, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הדין הקיים. ברם, בית המשפט המחוזי כלל לא דן במערך הזכויות במשק, ולא קבע כי חלקן יישאר בידי המבקשת וחלקן יועבר לידי המשיבות. הקביעה הייתה שונה: במערך היחסים החוזי שבין המבקשת למנוח – יש תוקף להתחייבות המבקשת, גם אם התחייבות זו אינה ניתנת לאכיפה שכן לא ניתן לפצל את הזכויות במשק. העדר היכולת לאכוף את ההתחייבות אינה פוטרת את המבקשת מתוצאות נוספות שעשויות להיות לחוזה, כגון פיצויים או השבה. הבסיס להכרעת ערכאות קמא הוא פסק הדין בע"א 1662/99 חיים נ' חיים , פ''ד נו(6) 295 (2002), בו נקבע כי בנסיבות הדומות לאלה שלפנינו כי חוסר האפשרות לחלק את הזכויות בנחלה אינו מוביל לבטלות החוזה. המבקשת טענה כי יש להבחין בין מקרנו לנסיבות עניין

חיים , שכן אצלנו מדובר בהסכם לחלוקת הזכויות במשק שהצדדים ידעו בזמן אמת שהוא אינו ניתן לביצוע לפי הדין הקיים. ברם, נתונים אלה היו קיימים גם בעניין חיים . בית המשפט ציין שם בפירוש כי הצדדים לא דיווחו לגורמים המיישבים על העברת חלק מהזכויות בנחלה, שכן ידעו כי לא יינתן לכך אישור לפי הדין והנהלים. לא למותר לציין שבעניין חיים

אף הובעה העמדה כי צד להסכם חלוקת זכויות בנחלה יהיה מנוע מלטעון לאחר מכן שהחוזה בטל – גם במישור היחסים החוזי בין הצדדים לחוזה – לנוכח חוסר האפשרות לאכוף חיוב זה. על כן צדקה ערכאה קמא בקבעה כי חוסר האפשרות לחלק את הזכויות בנחלה אינו מוביל לבטלות החוזה, וממילא יש לקבוע כי הזכויות שהיו למנוח מכוח החוזה עברו ליורשותיו.

טענה נוספת של המבקשת היא כי ערכאה קמא קבעה שזכויות המנוח במשק עברו לידי המשיבות, וקביעה זו מנוגדת לדין שכן לא ניתן לפצל את הזכויות במשק. ברם, עיון בפסק הדין מלמד כי לא נקבעה כל קביעה כזו. להפך, בית המשפט היה ער לכך שלא ניתן לחלק את הזכויות במשק, וקבע זאת במפורש. תוצאות פסק דינו הוגבלו למישור היחסים החוזי בין הצדדים – ואין בפסק הדין כדי לחייב גורמים שלישיים להכיר בחלוקת הזכויות במשק.

טענה שלישית של המבקשת היא כי ערכאה קמא קבעה הלכה חדשה, לפיה המנוח זכאי היה להיות בעל זכויות במשק, ובנוסף לכך לרכוש גם זכויות ב"מגרש בהרחבה". ברם, כפי שהובהר, לא נקבע כלל כי למנוח היו זכויות במשק, אלא רק כי במערכת היחסים שבינו לבין המבקשת היא התחייבה להעביר לו את מחצית הזכויות במשק, והתחייבות זו בעלת תוקף. ממילא לא נקבע כי הוא היה זכאי לאחוז באותו זמן הן בזכויות במשק והן בזכויות במגרש ההרחבה. צד נוסף של טענה זו הוא ראייתי – המבקשת ביקשה להסיק מכך שהמנוח ביקש לרכוש זכויות במגרש ההרחבה שהוא ויתר על הזכויות המגיעות לו במשק. בית המשפט המחוזי התייחס לטענה עובדתית זו ודחה אותה, וקביעותיו מקובלות עלי. די אם נאמר, גם כאן, שבהתאם להבחנה שנקבעה בעניין חיים , אין סתירה בין רכישת זכות במגרש ההרחבה והחזקה בזכות חוזית כלפי המבקשת. לסיכום העניין יצוין כי החלטה זו מבוססת על קביעות מפורשות של בית המשפט המחוזי.

3.

עולה כי הבקשה לא עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, ועל כן דין הבקשה להידחות. מכיוון שלא הבקשה תגובה אין צו להוצאות.

4.