בע"מ 3288-23 בע"מ 3288-23

1.לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטים ע' רביד, נ' שילה ו-ט' לוי-מיכאלי) מיום 22.3.2023 בעמ"ש 59374-12-22, שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב – יפו (השופטת א' ארבל-אסל) מיום 7.11.2022 בתלה"מ 36352-11-18.

2.המבקשת והמשיב הם בני זוג לשעבר. החל משנת 2011, מנהלים הצדדים הליכים משפטיים בעניין הסדרי משמורת ושהות לבתם המשותפת (להלן: הקטינה). בפסק דינו מיום 23.1.2018 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשמורת המלאה על הקטינה תהיה אצל האב, וביום 13.5.2021, נדחתה תביעתה של המבקשת להשיב את המשמורת לחזקתה בעקבות אירועי אלימות שיוחסו למשיב כלפי אשתו השניה. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המבקשת על פסק דין זה והורה על השבת הדיון לבית המשפט לענייני משפחה לשם קבלת תסקיר משלים בדבר השלכותיהם של אירועי האלימות הנטענים על מסוכנות המשיב (להלן: פסק הדין המחוזי הראשון).

3.בעקבות פסק הדין המחוזי הראשון ובהוראת בית המשפט לענייני משפחה, הגישה עובדת סוציאלית (להלן: עו"ס) תסקיר משלים במסגרתו המליצה להותיר את המצב על כנו. בהמשך לכך, ביקש בית המשפט מהעו"ס להבהיר "מדוע לדעתה אין באלימות הנטענת של האב כלפי אשתו השנייה משום סימן אזהרה העשוי להעיד על סכנה מצד האב כלפי הקטינה". בתסקיר המשלים ציינה העו"ס כי בכל התיעוד שעמד לרשותה לא נמצא שהאב מהווה סכנה כלפי הקטינה (להלן: התסקירים). בהמשך לכך, ובהתבסס על עמדת העו"ס האמורה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי פסק דינו הראשון יעמוד על כנו. המבקשת לא השלימה עם ההחלטה הנ"ל, והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בו ציינה, בעיקרו של דבר, כי התסקירים לא היו מעמיקים דיים באופן המקיים את הוראת פסק הדין המחוזי הראשון, שכן אין בתסקירים התייחסות למידע חיוני בעניין המשיב ובעניין יחסיו עם אשתו השניה, וכן משום שלא נחשפו במסגרת התסקירים מסמכים חסויים שהיו יכולים להעיד על מסוכנותו של המשיב. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, וקבע כי התסקירים היו יסודיים ונסמכו על נתונים רבים וכי הקפדתה של העו"ס על חיסיון המסמכים לא גרע ממסקנותיה בנדון.

4.על פסק דין זה מונחת הבקשה שלפניי, בגדרה חוזרת המבקשת על עיקרי טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, ושבה ועותרת להורות על העברת המשמורת המלאה על הקטינה לחזקתה. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי בית המשפט לענייני משפחה והעו"ס לא קיימו את הוראות פסק הדין המחוזי הראשון; כי העו"ס לא התייחסה למידע חיוני המצביע על מסוכנותו של המשיב; וכי יש להסיר את החיסיון מהמסמכים הנוגעים לעניין אירועי האלימות המיוחסים למשיב.

5.דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתשובה.

6.כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אך במקרים חריגים המעוררים שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב והחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדר מקרים חריגים אלה באשר היא איננה מעוררת כל שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. זאת ועוד, איני סבורה כי מתן רשות ערעור דרוש על-מנת למנוע עיוות דין.

7.מעבר לנדרש, אוסיף כי אף לגופו של עניין, לא נפל פגם בפסק דינו המנומק היטב של בית המשפט המחוזי. אף אני סבורה, כדעת בית המשפט המחוזי, כי בית המשפט לענייני משפחה ביצע במדויק את הוראות פסק הדין המחוזי הראשון, ואף מעבר לכך, עת ביקש לקבל הבהרות מהעו"ס בנוגע למסוכנותו של המשיב.

בית המשפט המחוזי עמד, בצדק, על ההלכה המושרשת שלפיה על בית המשפט להסתייע בגורמי מקצוע לצורך בחינת טובת הקטין, וכי ככלל, יש לאמץ את עמדתם, אלא אם קיימים נימוקים כבדי משקל לסטות הימנה. בהתאם לכך, מסקנתם של הערכאות קמא כי יש לאמץ את עמדת גורמי המקצוע בענייננו מקובלת עלי ולא ראיתי להתערב בכך.

8.אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר הוחלה גם על בקשות רשות ערעור בענייני משפחה, מכוח תקנה 44 לתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.