בע"מ 3305/13 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא אברהם) ברמ"ש 32890-03-13 מיום 2.4.13, שבגדרו נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית שמונה (השופט קימלמן) בתמ"ש 4427-01-10 מיום 18.2.13. עניינה של ההחלטה – הוראה בדבר כינוס נכסי הצדדים ומכירתם למרבה במחיר.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1972. לאחר מספר שנות נישואין התגרשו, ונישאו בשנית בשנת 1979. לשניים נולדו שישה ילדים. בשנת 2007 עלו יחסיהם על שרטון, והוחל בהליכים משפטיים. ביום 12.12.07 הגיעו הצדדים להסכם שלום בית. שלום הבית לא צלח, והמשיבה פתחה בשנת 2009 בהליכים שונים כנגד המבקש. בשנת 2010 הגישה תביעה לאכיפת ההסכם, לחלוקת רכוש ולאיזון משאבים. בדיון שהתקיים בפני בית המשפט לענייני משפחה מונה, נוכח בקשת הצדדים, אקטואר להערכת הזכויות הכספיות של הצדדים. כן מונה שמאי לצורך הערכת נכסים שונים. במוקד המחלוקת עמדו בית מגורים השייך לשני הצדדים, בתי מגורים, יחידות דיור ומחסן שהצדדים רשומים כחוכריה באופן שוה, ושתי חנויות הרשומות על שם המבקש. ביום 20.9.12 הוגשה בקשה למינוי כונס נכסים לשם איזון כולל בנכסי הצדדים. ביום 18.10.12 הורה בית המשפט על כינוס נכסי הצדדים ועל פירוק שיתוף על דרך מכירתם. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, בטענה כי היה מקום לבחון את האפשרות לביצוע פירוק שיתוף על דרך של חלוקה בעין. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, והנחה לשקול מהי הדרך המתאימה ביותר לביצוע פירוק שיתוף (החלטה מיום 2.1.13 ברמ"ש 21275-12-12).

ג.

לאחר שבחן את טענות הצדדים, הגיע בית המשפט לענייני משפחה (18.2.13) למסקנה, כי אין כל הסכמה מצד המשיבה ביחס להצעת המבקש לחלוקה בעין, וכי כל נסיונות הצדדים להגיע לכדי הסכמה לא צלחו. הודגש, כי לצורך חלוקה בעין נדרשים הסכמה בין הצדדים ביחס לאופן ההליך ושיתוף פעולה בניהולם של חלק מן הנכסים, אותם המצויים במבנה אחד ובו כלל מספר דירות מגורים המושכרות לצדדים שלישיים. נאמר, כי הותרת הצדדים כבעלים משותפים עלולה לגרום לחיכוכים לא מועטים. אשר לחנויות הרשומות על שם המבקש בלבד, נדחתה טענתו, כי הן שייכות לו בלבד, ועל כן אינן בנות איזון. הודגש בהקשר זה, כי לאורך ההתדיינויות השונות, לרבות מינויו של שמאי, לא הביע המבקש כל התנגדות לכלילת החנויות באיזון, ואף כלל נכסים אלה במסגרת הצעותיו לחלוקת הרכוש. לבסוף קבע בית המשפט לענייני משפחה כי לצדדים זכות קדימה ברכישת הנכסים המשותפים.

ד.

בית המשפט המחוזי (2.4.13) דחה את בקשת המבקש לרשות ערעור. צוין, כי נוכח העובדה שלא עלה בידי בעלי הדין להגיע לעמק השוה באשר לחלוקתו של הרכוש, המסקנה שלפיה יימכר לכל המרבה במחיר אך מתבקשת. צוין, כי אם ירצה המבקש להותיר בידיו נכסים מסויימים, יש בידיו אפשרות לעשות כן על ידי שימוש בזכות הראשונים שניתנה לבני הזוג.

הבקשה

ה.

לטענת המבקש, מעלה הבקשה שאלה תקדימית, שעניינה הניתן לבצע חלוקה בעין של נכסי מקרקעין מכוח סעיף 39(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 , הקובע כי "במקרקעין הניתנים לחלוקה יהיה פירוק השיתוף בדרך של חלוקה בעין", לצד חלוקה בדרך של מכירה מכוח סעיף 40(א) לחוק, הקובע כי "במקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, וכן אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, כולם או מקצתם, יהיה פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון". שאלה נטענת נוספת היא, האם יכול בית המשפט ליתן החלטות בפן הרכושי בניגוד להסכמות הצדדים. לבקשה צורפה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין. לטענת המבקש, שגה בית המשפט כאשר קבע, כי הצדדים לא הגיעו להסכמה באשר לחלוקת הנכסים בעין. נטען, כי ישנה הסכמה באשר לחלוקת חלק מן הנכסים בעין, ולמכירתם של אחרים; חרף זאת הורו בתי המשפט הקודמים על חלוקת הנכסים בדרך של מכירה בלבד. הודגש, כי אך במקרה שחלוקה בעין אינה אפשרית מבחינה תכנונית, או ייגרם הפסד ניכר לשותפים, ניתן להורות על פירוק שיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון, ואין זה המקרה דנא.

הכרעה

ו.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, חוששני שלא אוכל להיעתר לה. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בבר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). המבקש מודע לכך בקשה זו במובהק אינה נופלת בגדרן של אלה; ככל שהפכתי בבקשה, לא מצאתי כי היא מעלה סוגיה מן הסוג הרחב האמור, חרף הניסיון להעטות על המחלוקת אדרת משפטית כללית (בסוגיה שאיני יודע אם הועלתה בפני בתי המשפט הקודמים, ומסופקני, שכן לא ניתן לה ביטוי). די בכך שלא להיעתר לה. יתרה מכך, המבקש חפץ למעשה להידרש מחדש לשאלות עובדתיות שהוכרעו בבית המשפט לענייני משפחה, כגון תחולת האיזון על החנויות. כידוע, ככלל אין בית משפט של ערעור מתערב בכגון אלה (ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (לא פורסם; 2005); ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח קלמן בראשי , פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מה' 7 בעריכת ש' לוין) סעיף 665 בעמ' 856- 857); לא כל שכן, כשהמ דובר בבקשת ערעור בגלגול שלישי.

ז.

גם לגופם של דברים לא מצאתי להיעתר לבקשה. אכן, על פי לשון סעיף 39(א) לחוק המקרקעין, יש להעדיף פירוק שיתוף במקרקעין בדרך של חלוקה בעין. דבר זה תואם גישה ערכית יסודית של ניסיון להותיר בידי בעלים ככל הניתן מרכושו הקרקעי, שחשיבותו אינה צריכה ביאור, בחינת "קפוץ זבין ארעא" ("קפוץ וקנה קרקע" בבלי יבמות ס"ג, א') ואולם, לכלל זה נקבע חריג – הכרחי – בסעיף 40(א) לחוק המקרקעין הקובע כאמור, שבמקרקעין שאינם ניתנים לחלוקה, אם נוכח בית המשפט כי חלוקה בעין תגרום הפסד ניכר לשותפים, יהא פירוק השיתוף בדרך של מכירת המקרקעין וחלוקת הפדיון בין השותפים. אמנם בענייננו יש אפשרות פיסית לחלק את הנכסים, אך אין אפשרות מעשית לעשות כן, נוכח מאמצים רבים שתיעד בית המשפט לענייני משפחה ואשר לא הניבו פרי. פשיטא, כי תנאי מקדמי לחלוקת נכסים מוסכמת הוא הוא הסכמת הצדדים. משזו לא הושגה, המקרקעין אינם ניתנים לחלוקה. כך גם מורה השכל הישר, ואין להלום טענה כי בית המשפט מנוע מהכרעה; תמיד תיטב פשרה, אך מה יעשה בית המשפט כשזו לא הושגה. בנדון דידן, הגיעו בתי המשפט הקודמים למסקנה, והדבר גם עולה מאשר הובא בפרוטוקול הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, כי הצדדים לא הגיעו להסכמות באשר לחלוקת הרכוש, ואף לא ביחס לנכסים מסויימים, ומשכך נדרשים כינוס הנכסים ומכירתם. תיקים אמורים להסתיים אי פעם. ועוד, כפי שגם שהסביר בית המשפט לענייני משפחה, הותרת הצדדים כבעלים משותפים מצריכה שיתוף פעולה לשם ניהולם היעיל של הנכסים, מה שלא ראה כאפשרי בענייננו. אציין לבסוף, כמובן מבלי לטעת כל מסמרות, כי ככל שתהא הסכמה בנוגע לחלוקה בעין של חלק מהנכסים, הרי בידי הכונסת שמונתה להידרש לכך, ונזכיר גם כי זכות רכישה ראשונה ניתנה לצדדים, כפי שציין אף בית המשפט המחוזי.

ח.

אין בידי איפוא להיעתר למבוקש; ממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.