בע"מ 3305/18 פלוני נ. פלוני

1.

בקשת רשות ערעור זו נסובה סביב פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 34695-08-17 ו-עמ"ש 50661-11-17, כב' השופטות א' דורות , ת' בזק רפפורט , מ' אילני ), אשר ביטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 47620-01-12, כב' השופט ש' אלבז ), והורה על שמיעתו של עד בהליך.

מדובר בתיק שעבר גלגולים רבים, אשר נסקרו באריכות על ידי ערכאה קמא. לב המחלוקת בין הצדדים הוא שאלת זיהוי חלקו של המשיב בדירה שהורישה אימם של המשיב והמבקש לשניים. לפי הצוואה, הזכויות בדירה שייכות למבקש למעט החלקים המועברים למשיב. זאת על פי התשריט שהוזכר בסעיף 9 לצוואה, אשר לא הוצג בפני בית המשפט נכון לכתיבת שורות אלו. לטענת המבקש, המשיב תפס בפועל חלק גדול יותר ממה שהוקצה לו.

בגלגול הראשון של ההליך פסק בית משפט לענייני משפחה כי המשיב יסלק את ידו משטחים מסוימים בדירה. על כך הוגש ערעור, בגדרו נקבע בהסכמה כי פסק הדין שניתן על ידי הערכאה המבררת בטל – ותחת זאת ינתן פסק דין חדש לאחר שתינתן לשני הצדדים האפשרות לטעון (להלן: ההסכמה הדיונית ). בהתאם, התיק הוחזר לבית משפט לענייני משפחה. בגלגול השני של ההליך, ביקש המשיב להעיד בדיון את עורך הצוואה לצורך הוכחת תוכן התשריט וכן להזמין ליום הדיון את תיק הרשם לענייני צוואות וירושות. הערכאה הדיונית דחתה בקשה זו נוכח העובדה שלגישתה, משמעות ההסדר כי הצדדים יכולים ל טעון בלבד, ולא להציג ראיות מטעמם. שני הצדדים הגישו ערעורים לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה של הערכאה המבררת. הערכאה הערעורית קיבלה את ערעור המשיב, והורתה על ביטול פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ועל זימון העד על מנת שיציג את התשריט שצורף לצוואה. נקבע כי נוכח חשיבות הראיות, העובדה שהמשיב לא היה מיוצג בהליך עד לשלב האחרון ואי גרימת עיוות דין למבקש – יש מקום לאפשר למשיב לזמן את עורך הצוואה. מכאן הבקשה המונחת לפני. המבקש גורס כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מנוגד להסכמה הדיונית שהתקבלה.

2.

דין הבקשה להידחות. אכן, ההסכמה הדיונית של הצדדים נקטה בלשון "...תינתן לשני הצדדים האפשרות לטעון"; ואולם, לא נראה כי נפלה שגגה בקביעת בית משפט קמא, להתיר את העדת עורך הצוואה. בל נשכח כי הדיון מתנהל בבית המשפט על פי הכללים של סדרי הדין. בראייה זו, האפשרות להעלות טענות עשויה לכלול גם את האפשרות להעיד עדים לצורך הוכחת טענות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי ההסכמה הדיונית "נעשתה על רקע הערות בית משפט זה כי לא נשמעו טענות הצדדים בתובענה לסילוק יד לאחר שניתן פסק הדין בבקשה לתיקון הצוואה על דרך החלפת התשריט, וכן לנוכח מחלוקת באשר לתשריט הנמצא בפועל בתיק הרשם לענייני ירושות בו קיומה הצוואה בזמנו" (ראו עמוד 6 לפסק דינה של ערכאה קמא). בפסק דינו הוא נתן דעתו למהות הסכסוך ולחשיבותן של הראיות בבירור הסוגיה. קביעתו אף נכונה ביתר שאת משום שמדובר בראיה – שמיעת עורך הצוואה על מנת שיציג את התשריט שצורף לצוואה – שעשויה לסייע לבית המשפט להכריע בצורה עניינית בפלוגתא ולברר את רצון המנוחה. עוד יצוין כי ההסכמה הדיונית נערכה בפני בית המשפט המחוזי בגלגול הראשון, אשר החליט בגלגול השני בהרכב אחר ברובו כיצד לפרש הסכמה זו.

לכך יש להוסיף כי עסקינן בבקשת רשות ערעור. בקשה זו כשמה כן היא. על הטוען למתן רשות להראות כי הסוגיה מושא הבקשה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות וציבוריות. אומנם יש היבט כללי למשמעות הסכם כזה, אך כאמור, במקרה דנן נוסח ההסכמה הדיונית איננו שולל את האפשרות של זימון העד והכרעת בית המשפט המחוזי התייחסה לנסיבות המקרה ולרקע לעריכת ההסכם. איני רואה אפוא כי האופן בו בית המשפט המחוזי הפעיל את שיקול דעתו במקרה המסוים מצדיק מתן רשות ערעור.

3.

הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.