בע"מ 331/21פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבה (להלן גם: בני הזוג ) נישאו זה לזו בשנת 2006, ובמהלך נישואיהם נולדו להם שלושה ילדים (להלן: הקטינים ). היחסים בין בני הזוג עלו על שרטון, ובין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים רבים. לעניין ההליך דנן רלוונטיות תביעות שהגישה המשיבה ביום 15.5.2016 בענייני רכוש, משמורת ומזונות הקטינים לבית המשפט לענייני משפחה (להלן: התביעות ). לאחר הגשת התביעות, חתמו הצדדים על הסכם גירושין בבית הדין הרבני האזורי בחיפה, וזה האחרון קיבל תוקף של פסק דין בהחלטת בית המשפט מיום 3.6.2018. בהסכם נקבע בין היתר כי ככל שהסדרי השהות יתקיימו כסדרם, הטיפול בעניין ימשיך בשירותי הרווחה בלשכה אחרת מזו שבה התנהלו עד כה; וכי ההגבלות שהוטלו על מגורי המבקש שלפיהן הוא אינו רשאי להתגורר ביישוב בו התגוררו המשיבה והקטינים (להלן: היישוב ) יוארכו לתקופה של 9 חודשים מיום ביצוע הגט בפועל, לפי הסדרים שפורטו. הסכמה אחרונה זו נקבעה, בין היתר, על רקע קיומם של צווי הרחקה שאסרו על המבקש להתגורר ביישוב, ובעניין זה יצוין כי בהתאם למגבלות האמורות המבקש לא התגורר ביישוב מחודש דצמבר 2016 עד חודש מרץ 2019, ובפועל שב להתגורר בו בתחילת חודש אוקטובר 2019. בגדרי הדיון בתביעות התקבלו בין היתר חוות דעת אקטואר שמונה על ידי בית המשפט (להלן: חוות הדעת ) וחוות דעת מטעם עובדת סוציאלית לסדרי דין בעניין הרחבת זמני השהות של הקטינים עם המבקש. כן נפסקו מזונות זמניים עד להכרעה בתביעת המזונות (להלן: המזונות הזמניים ).

2.

ביום 4.11.2019 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופטת ש' היימן ) את התביעות באופן חלקי. בפסק דינו מצא בית המשפט, בין היתר, כי יש לערוך איזון מיידי בין זכויות הצדדים על פי אחת החלופות שהוצגו בחוות הדעת ובכפוף להוראות קיזוז שפורטו; וכי המשמורת על הקטינים תהיה משותפת, בהינתן מקום מגוריו הנוכחי של המבקש ביישוב, ובאופן העולה בקנה אחד עם המלצות גורמי הרווחה והסכמת הצדדים בנושא. לגבי תביעת המזונות, נקבע כי הכנסתה הפנויה של המשיבה עומדת על 60% מסך הכנסות הצדדים, והכנסתו הפנויה של המבקש (שנקבעה לפי גובה השכר הממוצע במשק, בהינתן השכלתו האקדמית ועדותו לגבי עבודות שביצע) עומדת על 40% מהן. בפסק דינו חילק בית המשפט את חובת תשלומי המזונות לתקופה שבה המבקש לא התגורר ביישוב, וכתוצאה מכך זמני השהות של הקטינים עמו היו מצומצמים (להלן: התקופה הראשונה ), ולתקופה שלאחר מעברו של המבקש להתגורר ביישוב, אשר בגדרה שוהים הקטינים בחלוקת זמנים שווה אצל כל אחד מההורים (להלן: התקופה השנייה ). אשר לתקופה הראשונה נפסק כי חוב המזונות של המבקש עומד על 178,720 ש"ח (בתוספת מחצית מעלות הוצאות הבריאות והחינוך). במסגרת החישוב, קבע בית המשפט כי עד חודש יולי 2017 (כולל), שבו ניתן פסק הדין בבע"ם 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.2017) (להלן: בע"ם 919/15 ), תתבסס חבותו של המבקש במזונות הקטינים על הדין שקדם להלכה שנפסקה באותו פסק דין. לאחר בחינת סכום המזונות הכולל לתקופה הראשונה, ונוכח ההפרש הקטן בינו לבין הסכום הכולל שהיה על המבקש לשלם לפי פסיקת המזונות הזמניים (שבחלקה הארי לא קוימה על ידי המבקש), הורה בית המשפט כי עד לסוף חודש ספטמבר 2019 יחוב המבקש בתשלום מזונות לפי ההחלטה בעניין המזונות הזמניים. ביחס לתקופה השנייה נקבע כי כל צד יישא בהוצאות תלויות השהות של הקטינים; כי המשיבה תשמש כ"הורה מרכז"; וכי בכל הנוגע להוצאות שאינן תלויות שהות והוצאות חינוך ובריאות יישא המבקש בחלקו בהתאם ליחס ההכנסות שנקבע בין הצדדים ובסכומים שנקבעו.

3.

המבקש ערער על פסק הדין, וביום 26.11.2020 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ב' בר-זיו ו נ' סילמן והשופטת העמיתה ש' שטמר ) את הערעור ברובו. נקבע כי אין להתערב בקביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה, וטענות המבקש נדחו בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט בנושא חישוב דמי המזונות. נקבע כי יחס ההכנסות בין הצדדים התבסס בפועל על חישוב ברוטו של שכר המבקש בעוד שהכנסתה של המשיבה נמדדה במונחי נטו. בהמשך לכך, לאחר חישוב מחודש של שכר בני הזוג, נמצא כי יחס ההכנסות ביניהם הוא 70-30 לטובת המשיבה. כן נקבע כי היה על בית המשפט לענייני משפחה להחיל את ההלכה שנקבעה בבע"ם 919/15 מיום הגשת התביעה, שהייתה תלויה ועומדת במועד מתן פסק הדין. נוכח קביעות אלו פסק בית המשפט המחוזי כי המבקש חב במזונות בגין התקופה הראשונה בסך 129,819 ש"ח, בתוספת חצי מעלויות הוצאות הרפואה והחינוך של הקטינים. בגין התקופה השנייה נפסק כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לנכות את חלקה של המשיבה בצרכים תלויי השהות בהתאם ליחס הכנסות הצדדים וכפועל יוצא עודכנו דמי המזונות החודשיים שבהם חב המבקש גם לתקופה זו, בתוספת סכום שנקבע לכיסוי הוצאות הרפואה והחינוך של הקטינים. יתר טענות המבקש, כאמור, נדחו.

4.

בבקשה שלפניי מלין המבקש על כך כי רוב טענותיו בערעור לא נדונו לגופם של דברים בבית המשפט המחוזי, ועל כך שאף הדיון במזונות בהליך הערעור התבסס על הנתונים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה. לגופו של עניין טוען המבקש כי בתקופה הראשונה נמנע ממנו להתגורר ביישוב שלא בשליטתו וכי צווי ההרחקה שהוצאו נגדו לא היו מוצדקים, ועל כן יש לראות בו גם בתקופה זו כמי שקיים משמורת משותפת ולהחיל את ההלכה שנקבעה בבע"ם 919/15 בהתאם. עוד נטען, בין היתר, כי נמנע מהמבקש, שלא בצדק, לזמן לעדות גורמים ממשטרת ישראל ומשירותי הרווחה, ובכך נפגעה אפשרותו "לנקות את שמו הטוב" בנוגע לנסיבות הרחקתו מהיישוב; כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה לגבי הכנסות הצדדים וצרכי הקטינים אינן מעוגנות בחומר הראיות; וכי ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים בהסכם הגירושין, בין היתר בעניין הקשר עם גורמי הרווחה, אינן מתקיימות.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.