בע"מ 3358/20 פלוני נ. משרד הפנים

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 28713-09-19, כב' השופטים ס' ג'יוסי , א' אלון ו- ע' אטיאס ), שבגדרו נדחה ערעור המבקשים על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 6694-12-15, כב' השופט ב' ברגר ), ונקבע כי יש לתקן את פרטי הדת והלאום של המבקשים במרשם האוכלוסין, כך שיירשמו כחסרי דת וחסרי לאום.

רקע עובדתי ופסקי הדין קמא

1.

המבקשים 2-1 הם בני זוג בגילאים 80 ו-76 שנים בהתאמה. המבקשת 3, בת 55 שנים, היא ביתם, והמבקש 4, בן 21 שנים, הוא נכדם של המבקשים 2-1 ובנה של המבקשת 3. המבקשים 3-1 עלו לישראל מברית המועצות לשעבר בשנת 1990. בהסתמך על תעודות הלידה שהציגו המבקשים 2-1, ועל הצהרתם, השלושה נרשמו במרשם האוכלוסין כיהודים. המבקש 4 נולד בישראל ונרשם גם הוא כיהודי בהתבסס על רישומה של אימו כיהודיה.

בשנת 2003 התקבלה במשרד הפנים ידיעה שלפיה תעודות הלידה שהציגו המבקשים 2-1, אשר על בסיסן קיבלו המבקשים 3-1 את מעמדם בישראל ונרשמו כיהודים, הן מזויפות. המבקשים 2-1 הוזמנו להתייצב לבירור בעניין, אולם לא נענו להזמנות אלה באותה עת. בשנת 2007, לאחר שהתייצבו המבקשים 2-1 לבירור בלשכת הקשר של משרד ראש הממשלה, נשלחו התעודות לבדיקת מז״פ, אשר העלתה כי הן מזויפות. בעקבות זאת, באותה השנה, למבקשים נשלח מכתב שלפיו משרד הפנים פועל לתיקון פרטי הדת והלאום שלהם, וכי לשם כך הם מתבקשים להגיע ללשכה ולחתום על הסכמה לכך. עוד נמסר להם כי משרד הפנים פועל לביטול אזרחותם של המבקשים 2-1. לאחר שיג ושיח בין המשיבה לבין בא-כוח המבקשים, בשנת 2008 התייצבו המבקשים 2-1 לשימוע בעניינם שבו הצהירו כי אינם מסכימים לשינוי פרטי הדת והלאום שלהם במרשם האוכלוסין, ועמדו על טענתם כי הם יהודים. בשנת 2012, הוזמנו המבקשים 2-1 לבירורים נוספים בעניין זה, שאליהם לא התייצבו.

2.

ביום 3.12.2015 הגישה המשיבה תובענה בהמרצת פתיחה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, שבמסגרתה נתבקש בית המשפט ״ליתן סעד הצהרתי לפיו פרטי הלאום והדת של המשיבים [המבקשים בהליך זה] כפי שהם רשומים במרשם האוכלוסין הינם שגויים, ויש להורות על תיקונם באופן שימחק את הרישום ׳יהודי׳ ויירשם תחתיו ׳(---)׳ קרי, חסר דת וחסר לאום״ ( תמ"ש 6694-12-15 ). זאת, מכוח סמכותו של פקיד הרישום הכללי המעוגנת בסעיף 19ה לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה-1965.

המבקשים הגישו בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. בית המשפט לענייני משפחה דחה בקשה זו (כב׳ השופט ב׳ ברגר , החלטה מיום 7.2.2016), בקבעו כי

אין לסלק על הסף בטענת התיישנות תביעות בענייני סטטוס הנוגעות לרישום (בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (רמ״ש 40266-02-16; כב׳ השופטת א׳ אלון ), אשר קבע כי שאלה זו תתברר במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי). לאחר שנערך דיון במעמד הצדדים, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיבה. בפסק דינו חזר בית המשפט לענייני משפחה על עמדתו בנוגע לאי-התיישנות התובענה, והדגיש כנימוק נוסף את החשיבות באמינות הרישום במרשם האוכלוסין. לדברי בית המשפט לענייני משפחה, "ההיגיון מחייב שהרישום ישקף את המציאות ולכן, חסימה אפשרית של שינוי הרישום רק מחמת התיישנות תייצר מאגר מידע שאינו נכון ואינו רלבנטי למהות שנוצר" (עמ' 3 לפסק הדין). לגופם של דברים, בית המשפט לענייני משפחה פסק כי משהוכח שתעודות הלידה של המבקשים 2-1 מזויפות, ובהיעדר הוכחה אחרת ליהדותם של המבקשים, יש לתקן את רישום דתם של המבקשים במרשם האוכלוסין.

3.

על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ( עמ"ש 28713-09-19) . בית המשפט המחוזי פסק בדעת רוב (מפי כב׳ השופטת ע' אטיאס

שאליה הצטרפה כב׳ השופטת א' אלון , וכנגד דעתו החולקת של כב' השופט ס' ג'יוסי ) כי דין הערעור להידחות. דעת הרוב חזרה על הקביעה כי דיני ההתיישנות לא חלים על תביעות לסעד הצהרתי שעניינן סטטוס. בהקשר זה הודגש כי לצורך השמירה על אמינות פרטי המרשם, אין הצדקה להבחין בין תביעות לתיקון רישום שמקורן ביוזמתו של האזרח עצמו ובין תביעות לתיקון רישום אשר יוזמת המדינה. עוד נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת השיהוי המנהלי, שעניינה בלוח הזמנים שבו התנהלה המדינה בעניינם של המבקשים, ונפקותו. דעת הרוב סברה כי מאחר ששאלה זו נדונה ביוזמת ההרכב ולא הועלתה על-ידי המבקשים, אין הצדקה להידרש אליה, וכי ממילא, אין לקבל טענת שיהוי מקום שטענת התיישנות נדחתה.

לגופה של סוגיית רישום דתם של המבקשים, דעת הרוב הכריעה כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה לסתור את נכונות מרשם האוכלוסין, ועל כן יש להיעתר לבקשתה לשינוי פרטי דתם של המבקשים. הוסבר כי מאחר שזכאות המבקשים לרישומם כיהודים התבססה על תעודות אשר התבררו כמזויפות, די בכך כדי להעביר לשכמם את הנטל להראות כי חרף הזיוף אין לשנות את רישום דתם, קרי, להוכיח את יהדותם באמצעים אחרים – והמבקשים לא עמדו בנטל זה. בהקשר זה הודגש כי המבקשים ידעו תקופה של שנים רבות לפני הגשת התובענה כי המשיבה מטילה ספק ביהדותם, אך חרף זאת לא פעלו לאיסוף ראיות להוכחת יהדותם, כך שהתנהלות המשיבה והשתהותה בהגשת התובענה לא גרמו להם לנזק ראייתי. מטעמים אלו, נדחה הערעור בדעת רוב.

דעת המיעוט סברה כי בנסיבות מקרה זה המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי המבקשים אינם יהודים ברף הדרוש לשינוי הרישום, וכי ממילא יש לקבל את הערעור ולהורות על דחיית תביעת המשיבה לנוכח השיהוי הניכר שבו הוגשה, אשר פגע באינטרס ההסתמכות של המבקשים וגרם להם נזק ראייתי. לנוכח מסקנה זו, דעת המיעוט לא נדרשה לטעת מסמרות בשאלת ההתיישנות, אולם היא העירה כי יש הצדקה להחיל את דיני ההתיישנות במקרה זה.

טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור

4.

בבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים הם טוענים כי שאלת תחולת דיני ההתיישנות על תביעות לשינוי פרטים במרשם האוכלוסין – בפרט על בקשות המוגשות על-ידי פקיד הרישום, כגון זו שעליה נסוב הליך זה – היא שאלה חשובה ועקרונית החורגת מגבולות המקרה דנן ומצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה. המבקשים סבורים כי הכרעת דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, שלפיה אין התיישנות על התביעות האמורות, היא שגויה ומנוגדת לפסק הדין שעליו היא מתבססת (ע״א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ , פ"ד מה(5) 365 (1991) (להלן: עניין רוז׳נסקי )). עוד גורסים המבקשים כי נגרם להם עיוות דין חמור אשר מצדיק לדון בעניינם ב״גלגול שלישי״, וזאת לנוכח השיהוי בהתנהלות המשיבה בעניינם, והמשך ניהול ההליכים נגד המבקשת 2 לאחר שחלה הידרדרות במצבה הרפואי.

בתשובתה, טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור נטועה בנסיבותיהם הפרטניות של המבקשים ואינה עומדת באמות המידה לקיום דיון ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים, המשיבה גורסת כי צדק בית משפט קמא בקבעו כי התובענה לא התיישנה ובפרשנותו את פסק הדין בעניין רוז'נסקי , ועומדת על החשיבות באמינות הפרטים הרשומים במרשם האוכלוסין, ועל אופיו ה"חי" והמשתנה. באשר לעניינם הפרטני של המבקשים, המשיבה טוענת כי רישומם כיהודים נעשה על סמך תעודות מזויפות, ובהיעדר כל ראיה ליהדותם, נשמטת הקרקע תחת רישום זה. המשיבה מבהירה כי עניינו של הליך זה בשאלת הרישום בלבד ולא בשאלת אזרחותם של המבקשים, ומציינת כי טרם הושלם הטיפול בשאלת האזרחות, והיא תוכרע במישורים מנהליים ומשפטיים אחרים. לבסוף, המשיבה טוענת כי פעלה באופן סביר וללא שיהוי בעניין המבקשים, וכי ממילא בזמן שחלף עד להגשת התובענה לא התעצמה הסתמכותם של המבקשים. לעמדת המדינה, המבקשים בעצמם נהגו בחוסר תום לב, באופן המצדיק כשלעצמו שלא לקבל את טענת השיהוי.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן.

כידוע, רשות לערער לבית משפט זה, שמשמעה דיון בעניין בגלגול שלישי, ניתנת רק במקרים חריגים, המגלים שאלה עקרונית וחשובה החורגת מעניינם של הצדדים, או עיוות דין חמור. חרף ההתנהלות הבעייתית של המשיבה בתיק זה – ועל כך אפרט בהמשך – לא מצאתי כי אלו מתקיימים במקרה דנן.

6.

המבקשים גורסים כי שאלת תחולת דיני ההתיישנות על תביעות הנוגעות לסטטוס, ובפרט לשינוי פרטים במרשם האוכלוסין, היא שאלה עקרונית החורגת מעניינה של הצדדים, שטרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. ברם, עולה כי כפי שקבעה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, שאלה זו הוכרעה בפסיקה זה מכבר, ולא לכיוון עמדתם של המבקשים. כמפורט בפסק הדין קמא, בעניין רוז'נסקי נקבע כי:

"ייתכנו מקרים בהם יתבקש בית המשפט להעניק סעד הצהרתי, ומחסום ההתיישנות לא יעמוד לנתבע, כגון מקרה בו אדם פונה לבית המשפט על-מנת שזה יצהיר על הסטטוס שלו (למשל בדבר גילו, מצבו המשפחתי ואזרחותו). אין להשיב למבקש כגון זה, שמכיוון שאותו מעמד נוצר לפני שנים, אין להעניק לו את מבוקשו בשל התיישנות..." (שם, בעמ' 369)

פסיקה מאוחרת יותר של בית משפט זה חזרה על הלכה זו וחידדה אותה:

"בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי אף תובענה למתן סעד הצהרתי ביחס לזכות קיימת נתונה להתיישנות. זאת, להבדיל ממקרים חריגים שבהם מחסום ההתיישנות לא יעמוד לנתבע, כגון תובענה להצהרה על סטטוס – למשל באשר לגיל, מצב משפחתי או אזרחות" (ע"א 2262/17 פז חברת נפט בע"מ נ' דיעי , פס' 47 (2.7.2019); ראו גם: ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי משפחת מושקוביץ בע"מ , פ"ד נו(6) 481, 486 (2002); ע"א 9981/17 צוויקלר נ' בן נון , פס' 45 (8.9.2019); טל חבקין התיישנות 214 (2021))

הנה כי כן, בדין הקיים אין עיגון לעמדתם של המבקשים שלפיה תביעת המשיבה לשינוי פרטי המרשם כפופה לדיני ההתיישנות. ההחרגה של תביעות כגון אלו מתחולת דיני ההתיישנות מוצדקת לנוכח תכליתו של מרשם האוכלוסין לשמש מאגר נתונים מהימן, מדויק ומעודכן (ראו: בג"ץ 10533/04 ויס נ' שר הפנים , פס' 31 (28.6.2011)). על רקע תכלית זו, העניק המחוקק לפקיד הרישום הראשי סמכות לדרוש ידיעות, מסמכים והצהרות הנוגעים לפרטי הרישום (ראו: סעיף 19ה לחוק מרשם האוכלוסין), ולפעול מיוזמתו לשינוי ותיקון פרטי המרשם כאשר יש עילה לכך (ראו: סעיף 19ה לחוק מרשם האוכלוסין, שמכוחו הוגש התובענה שבה עסקינן). לעניין התכלית של שמירה על אמינות המרשם ועל אופיו ה"חי" והמתעדכן, אין הצדקה להבחין בין תביעות המוגשות ביוזמת האזרח לבין תביעות המוגשות ביוזמת המדינה.

לא נעלמו מעיניי השיקולים שבבסיס עמדת המיעוט של כב' השופט ס' ג'יוסי , אשר סבר כי מוצדק להחיל את דיני ההתיישנות על התובענה שהגישה המשיבה. שיקולים אלו הם הסתמכות המבקשים על המרשם והנזק הראייתי שנגרם להם מהגשת התביעה במועד שבו הוגשה. הגם שאלו הם שיקולים חשובים ורלוונטיים, אין בכוחם לגבור על הכלל שהשתרש באשר לאי-התיישנותם של הליכים לתיקון פרטי מרשם האוכלוסין. ברם, אין פירוש הדבר שלשיקולים אלו אין מקום בדיון; ראוי שיינתן להם מקום בשאלת קיומו של שיהוי מנהלי ותוצאותיו (ראו גם: סעיף 27 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958).

7.

בקליפת אגוז, דוקטרינת השיהוי המנהלי עניינה בחובתה של הרשות המנהלית להפעיל את סמכותה תוך זמן סביר ובמהירות הראויה. חובה זו נגזרת מחובתה הכללית לפעול בהגינות כלפי הציבור (ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב – ההליך המינהלי 1094-1092 (2011) (להלן: זמיר )). מקום שבו הרשות אינה פועלת במהירות הראויה ותוך זמן סביר, קרי נוקטת שיהוי, הדבר יכול להוביל למגוון סעדים, וביניהם ביטול המעשה המנהלי (ראו: זמיר, בעמ' 1110; בג"ץ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז , פ"ד מב(4) 89, 99 (1988); עע"מ 1369/06 הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה , פ"ד סב(4) 634, 672-657 (2008)). ברם, סעד זה יינתן במקרים חריגים, והוא מותנה באיזון האינטרסים המעורבים במקרה. במסגרת איזון האינטרסים, יש לשקול את התנהלות הרשות ומידת השיהוי, כמו גם את הנזק שנגרם למי שהרשות מבקשת להפעיל סמכותה כנגדו כתוצאה מהשיהוי, אל מול האינטרס הציבורי בהפעלת סמכותה של הרשות ובאכיפת הדין (ראו: זמיר, בעמ' 1111-1110; בג"ץ 1135/93 טריידט ס.א., חברה זרה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, הרצליה , פ"ד מח(2) 622, 633-630 (1994); עע"מ 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ , פס' 30 (28.12.2014) (להלן: עניין עיריית תל אביב-יפו )).

עוד יש לזכור כי בעוד שדוקטרינת ההתיישנות מאופיינת כהסדר סגור מסוג כלל, דוקטרינת השיהוי מאופיינת כהסדר פתוח מסוג סטנדרט, כך שניתן להחילה באופן גמיש ולגזור ממנה את הסעד הראוי בהתאם לנסיבות המקרה (ראו: עניין עיריית תל אביב-יפו , פס' 19). בהקשר זה יש להדגיש כי בניגוד לעולה מפסק דינה של כב' השופטת

ע' אטיאס (בפס' 14), אי-קבלת טענת התיישנות אינה גוזרת גזירה שווה על טענת שיהוי, ומצדיקה את דחייתה של האחרונה.

8.

בענייננו, כלל שופטי ההרכב העלו ביקורת על התנהלות המשיבה אל מול המבקשים, ובכלל זה על השתהותה בהגשת התובענה נגדם; כזכור, חלפו כשמונה שנים בין מועד קבלת תוצאות בדיקת המז"פ בעניין תעודות הלידה, לבין מועד הגשת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה. כב' השופטת ע' אטיאס , אשר כתבה את חוות דעת הרוב, לא מצאה אמנם להידרש לטענת השיהוי אולם הביעה דעתה כי התנהלותה של המשיבה בפרשה הייתה "עצלה" (פס' 52 לפסק דינה). כב' השופטת א' אלון , אשר הצטרפה לפסק דינה של כב' השופטת ע' אטיאס , ציינה מפורשות בסוף חוות דעתה כי המשיבה נקטה שיהוי מנהלי. כב' שופט המיעוט ס' ג'יוסי סבר כי תביעת המשיבה הוגשה בשיהוי אשר מצדיק את דחייתה (פס' 30, 42 לפסק דינו). דומה אפוא כי למעשה לא הייתה בין שופטי ההרכב מחלוקת על כך שהמשיבה אכן נקטה שיהוי בעניין המבקשים. ברם, קביעה בדבר שיהוי לחוד, וקביעה בדבר הסעד שיינתן בגינו לחוד. לעמדת שופטות הרוב בבית המשפט המחוזי לא היה מקום, מטעמים שונים, להורות על אי-קבלת התביעה מחמת השיהוי. מבלי להקל ראש בקושי שמעוררת גרירת הרגליים של המדינה, גם אם ניתן היה להגיע לתוצאה אחרת – ואיני נדרש להכריע בכך – תוצאה זו אינה מצדיקה להעניק למבקשים רשות ערעור על פסק הדין קמא ב"גלגול שלישי", שעה שמדובר בשאלה יישומית שההכרעה בה נטועה בנסיבות המקרה הקונקרטי.

אדגיש בהקשר זה שתי נקודות נוספות. ראשית, המבקשים ידעו עוד בשנת 2003 כי המשיבה מטילה ספק ביהדותם ובמקוריות מסמכיהם, אך לא פעלו לאיסוף ראיות להוכחת יהדותם, כך שהתנהלות המשיבה והשתהותה בהגשת התובענה לא גרמו להם לנזק ראייתי ולא פגעו בהסתמכותם. שנית, עסקינן בתובענה לשינוי פרטים במרשם. מבלי להמעיט מהחשיבות שיש לרישום עבור המבקשים, מדובר בעניין שמטרתו מבחינת המדינה היא "סטטיסטית" ולא נגזרות ממנו זכויות מהותיות. ההבחנה בין הרישום לבין המהות עוברת כחוט השני בפסיקה הנוגעת למעמדו של מרשם האוכלוסין (להרחבה ראו: ע"א 7722/17 פלונית נ' שר הפנים , פס' 8, 12 לפסק דיני וההפניות שם (29.11.2020); השוו: בג"ץ 4913/18 לנצ'יצקי נ' בית הדין הארצי לעבודה , פס' 5, 9 לפסק דיני (19.4.2020)). יש לציין כי הרישום של פרטי הלאום והדת במרשם האוכלוסין אף לא יהווה ראיה לכאורה לנכונותו, וזאת בניגוד לרישום של חלק מן הפרטים האחרים הקיימים במרשם (ראו: סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין). הנה כי כן, ההליך דנן נוגע למישור הרישומי בלבד, והוא אינו קובע את מעמדם האזרחי או הדתי-הלכתי של המבקשים. המבקשים והמשיבה אינם חלוקים על מיקוד זה של ההליך. להשקפתי, במסגרת איזון האינטרסים המעורבים במקרה, שני שיקולים אלו – היעדר הנזק הראייתי והיעדר הפגיעה בזכויות מהותיות – מובילים למסקנה כי במקרה דנן התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי בשאלת השיהוי המנהלי אינה מעוררת קושי המצדיק לדון בעניינם של המבקשים ב"גלגול שלישי".

ויודגש היטב. כפי שהובהר גם על-ידי דעת הרוב בבית משפט קמא, הליך זה אינו עוסק בסוגיית ביטול אזרחותם של המבקשים. המשיבה טרם קיבלה החלטה בעניין זה, אולם יש לבאר כי בפרספקטיבה של ביקורת שיפוטית, תוצאותיו של שיהוי בנקיטת הליך לביטול אזרחות עשויות להיות שונות מתוצאות של שיהוי בנקיטת הליך לשינוי הרישום. מכל מקום, ברי כי במידה שתתקבל החלטה לבטל את אזרחותם, "ממילא תהא פתוחה בפני המערערים [המבקשים] האפשרות להציג את כל קשת הטענות, ובכלל זה, להציג את ראיותיהם בעניין יהדותם, לטעון את טענת השיהוי המנהלי וכל טענה נוספת העומדת לזכותם" (פס' 50 לפסק דינה של כב' השופטת ע' אטיאס ).

9.

לבסוף יצוין כי גם קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופה של תביעת המשיבה לשינוי פרטי המרשם – קרי, בשאלה האם המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי יש לשנות את פרטי הדת והלאום של המבקשים – אינן מעוררות קושי המצדיק מתן רשות ערעור, ובא-כוח המבקשים ממילא לא טען זאת.

10.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.