בע"מ 338/19 פלוני נ. פקיד סעד לחוק אזור דרום ירושלים

1.

עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ענ"א 10664-08-18, כב' השופט ר' וינוגרד ), אשר דחה את ערעור המבקשת, אימם של הקטינים, על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שניתן על ידי כב' השופט ש' אלבז ביום 17.7.2018. הערכאה המבררת הכריזה על ארבעת הקטינים שבמוקד בקשה זו כקטינים נזקקים, הוציאה אותם ממשמורת

המבקשים והסמיכה את משיבה 1 לקבוע את מקום השמתם במשפחות אומנה ואת דרכי ההתקשרות בינם לבין המבקשים. זאת לצד קביעת הוראות משלימות.

פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מגולל את סיפוריהם של ארבעת הקטינים העומדים במרכז בקשה זו, אשר נולדו בשנים 2007-2017. בשל אירועים קשים שהתרחשו בשלהי שנת 2015 ועד למחצית שנת 2016, שכללו מקרי שכרות ואלימות, הוצאו קטינים 1-3 מבית המבקשת ושהו בבית ילדים. בסמוך להוצאתם של קטינים 1-3 מחזקת המבקשים נולד קטין 4. כיום, כל הקטינים שוהים במסגרות חוץ ביתיות. קטינים 1-3 הוכרזו כקטינים נזקקים וצווי הנזקקות שהוצאו בעניינם הוארכו מעת לעת. עובר להליך זה הוגשו לערכאה קמא חוות דעת קשות ומפורטות בעניינם, הכוללות התייחסות למצבם הנפשי והרגשי, הנובע בין היתר מהשלכת האירועים האמורים עליהם. לגבי קטין 4, טרם הליך זה הוא לא הוכרז כקטין נזקק, אך ניתנו בעניינו מספר החלטות מכוח סעיף 12 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער או החוק ).

המבקשת גורסת כי פסקי דין קמא שגויים מיסודם ממספר טעמים, ומובילים, לגישתה, לפגיעה קשה בזכויותיה ההוריות. ראשית , היא סבורה כי הערכאה המבררת מיקדה את דיונה בסעיף 12 לחוק הנוער, אך בפועל היה נדרש לדון בסעיף 2 לחוק, העוסק בקריטריונים להכרזתו על קטין כנזקק. בהקשר זה עוד נטען כי על פי הלכות הנזקקות כלל לא היה מקום להכריז על הקטינים כנזקקים. טעות זו נגררה, כך על פי המבקשת, גם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי עת הוא פירש את דברי בית המשפט לענייני משפחה ככאלה שסבבו סביב סעיף 2 לחוק הנוער. שנית , נטען כי הערכאה המבררת סטתה מהמלצות המומחה, וזאת ללא הצדקה או הנמקה מספקת. שלישית , המבקשת גורסת כי בפסקי הדין שגיאות עובדתיות קשות.

2.

לאחר עיון בבקשה, לא מצאתי כי יש מקום לקבלה. כך על פי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ראשית, לא נטען, וגם לא מצאתי, כי העניין מעורר שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים. בנוסף, כפי שיפורט להלן, אף לא מצאתי כי מתן רשות הערעור דרושה לצורך מניעת עיוות דין. לנוכח אופי ההליך מושם דגש על השיקול האחרון. אך במקרה זה – ההפך הוא הנכון. מסקנותיהם של ערכאות קמא, ובפרט של הערכאה המבררת, מפורטות ובוססו כדבעי. פסק דינה של הערכאה המבררת אוחז כ-70 עמודים, בהם סוקר בית המשפט לענייני משפחה את כלל הנתונים הרלוונטיים בהרחבה. סקירה זו מגלה בקיאות בנפשות הפועלות ובעובדות התיק. כמובן שאורך ההכרעה אינו ערובה לאיכותה. ברם, בענייננו מדובר בהליכים רבים ונמשכים. בית המשפט לענייני משפחה דן בעניין בצורה רחבה וממצה, תוך התייחסות עניינית לעיקר. האמור מתקשר גם לטענתה השלישית של המבקשת, לפיה בפסקי הדין שגיאות עובדתיות קשות. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות שכאלה, נוכח יתרונה של הערכאה המבררת בהתרשמות בלתי ישירה ממכלול העדים והראיות. לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק סטייה מהכלל האמור או כי נפלה טעות בממצאים העובדתיים. לכך נוסיף כי המדובר בגלגול שלישי, ולכן מסקנת אי ההתערבות עומדת ביתר שאת.

לגבי טענתה הראשונה של המערערת, שלפיה פסק הדין של הערכאה המבררת לא עסק בסעיף החוק הרלוונטי, הוא סעיף 2 לחוק הנוער; וכן השנייה, שלפיה סטתה ערכאה זו מהמלצות המומחה ללא הצדקה או הנמקה – שותף אני למסקנת בית המשפט המחוזי. לגבי הטענה הראשונה, די לציין כי כפי שפירטה הערכאה הערעורית, דיון הערכאה הראשונה עסק בשאלת ההכרזה על הקטינים כנזקקים לגופה. אומנם בסיום פסק הדין נכתב כי "...נתמלאו הדרישות הקבועות בסעיף 12 לחוק הנוער" (ראו את פסקה 380 לפסק הדין), אך הדיון כולו נסוב סביב תנאי סעיף 2, ולא סביב תנאי סעיף 12. בהתאם לאמור, מסקנתו האופרטיבית של פסק הדין הראשון, המוצגת בסעיף 385 לו, פותחת בקביעה לפיה בית המשפט: "...מכריז על 4 הקטינים כקטינים נזקקים...".

לגבי הטענה השנייה של המערערת, העוסקת בהמלצות המומחה – יש לזכור כי אלו מהוות כלי עזר, ואף כלי עזר חשוב, לבית המשפט אך שיקול דעתו לעולם נשמר. בענייננו, המקרה נכנס לגדרי הלכת לנגר , בה חזר בית משפט זה על ההלכה לפיה ניתן לסטות מחוות דעת של מומחה אם בית המשפט השתכנע שהיא נסמכה על עובדה שגויה (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל , נח(2) 583, 588 (2004)). כך ארע במקרינו, על פי הערכאה המבררת, לגבי התמכרות של המבקשת לאלכוהול. קשה לטעון כי מסקנה זו איננה מבוססת, נוכח העובדה שחלק ניכר מפסק הדין הוקדש לעניין. בהתבסס על קביעה זו, וכן על התרשמותו הישירה של בית המשפט לענייני משפחה, החומרים הרבים בתיק והפרותיה החוזרות והנשנות של המבקשת של החלטות שניתנו בעניינה בבית המשפט לענייני משפחה ובהליכים משפטיים אחרים שנפתחו כנגדה – קבע בית המשפט לענייני משפחה את שקבע.

לצערי, אף בקשת רשות הערעור המונחת לפני מלמדת כי התוצאות אליהן הגיעו ערכאות קמא אינן מגלות טעות. גם ממנה עולה כי המבקשת מתקשה לקחת אחריות על מעשיה ומאשימה, בין היתר, את גורמי הרווחה במצב הנוכחי. זאת חרף מאמציהם הרבים להותרת הקטינים בחיקה. ניסיונות אלה עלו בתוהו כולם. בין היתר, הקטינים נמצאים במיקום חסוי נכון לכתיבת שורות אלה בשל העובדה שהמבקשת הפרה את ההוראות לגבי המפגשים עמם, והועלו טענות קשות בנוגע להתנהלותה באותה העת.

לצד האמור, יש לזכור כי בהתאם לסעיף 14 לחוק הנוער – החלטה זו איננה מהווה סוף פסוק. זאת ככל שהמבקשת תיקח חלק בהליך טיפולי משמעותי שיראה את אותותיו ותעמוד בשאר התנאים שהזכירו ערכאות קמא ושיקבעו בעתיד. טוב תעשה המבקשת אם תשתף פעולה עם גורמי הרווחה.

3.

סוף דבר, בקשת רשות הערעור נדחית. חזקה על גורמי הרווחה כי יתנו את המשקל הראוי להוראות בית המשפט לענייני משפחה העוסקות בצורך למנוע הפרדה של קטינים 1-3.