בע"מ 3584/19 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 52717-10-18; סגן הנשיא י' כהן והשופטים א' טובי ו- א' בולוס ), אשר דחה את ערעור המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעיר (תמ"ש 37329-07-15; השופטת ה' גורביץ שינפלד ), והותיר על כנו את הצו ההצהרתי הקובע כי הזכויות בנכס שבמוקד ההליכים מצויות "בבעלות" המשיבים – וכי בידיהם לשלול מן המבקשים את הרשות להתגורר במקום. בית המשפט המחוזי דחה את נימוקי הערכאה המבררת – שנשענה על הקביעה כי המשיבים העניקו למבקשים את הזכויות בנכס במתנה על תנאי, אלא שהתנאי לא התקיים – אך סמך את ידיו על התוצאה אליה הגיעה. אליבא דערכאת הערעור, שעה שהמבקשים התחייבו להחזיר למשיבים מחצית מעלויות רכישת הזכויות בנכס והקמת יחידת מגורים עבורם, לא ניתן עוד לומר כי מדובר במתנה. אדרבה, מן הראיות עולה שהצדדים הסכימו כי המשיבים יישאו בעלויות הרכישה והבנייה, וכי המבקשים ישיבו להם בהמשך מחצית מסכום ההשקעה, "בין היתר, באמצעות נטילת הלוואה המובטחת בנכס". עם ביצוע ההתחייבות יועברו למבקשים מחצית מהזכויות בנכס – כאשר בתקופת הביניים המשיבים "הם הבעלים בזכויות [...] אשר ירשמו על שם המערערים בנאמנות".

בית המשפט המחוזי ציין כי המשיבים "לא טענו מפורשות ליחסי נאמנות", אך לא ראה בכך קושי. לדידו, הדברים באים בגדרי הטענה העיקרית שהעלו – כי הזכויות בנכס היו בבעלותם "מלכתחילה", ורישומן על שם המבקשים נועד אך לאפשר להם ליטול הלוואה המובטחת בנכס – ונובעים מן התשתית הראייתית שהוצגה. "תימוכין" לכך, מצא בית המשפט בהסכם מאוחר שנחתם בין הצדדים בראשית שנת 2014 – לאחר שהתגלע ביניהם משבר משפחתי חריף – ואישר כי המשיבים הם הבעלים הבלעדיים של הזכויות בנכס, וכי הרישום על שם המבקשים ברשות מקרקעי ישראל נעשה אך "מטעמי נוחיות של הבעלים" (להלן: ההסכם המאוחר ). ערכאת הערעור הוסיפה כי ההסכם המאוחר ביטא את רצון המבקשים "להחזיר" למשיבים את הזכויות שנרשמו על שמם, ולבטל את ההסכמה המקורית שאפשרה להם לזכות בבעלות לאחר תשלום מחצית מעלויות ההשקעה. משכך, אין למבקשים כל זכויות בנכס – ובהעדר שיקולי צדק נוגדים, המשיבים רשאים לדרוש את פינויים.

2.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה טוענים המבקשים כי לא היה מקום לדחות את ערעורם בהתבסס על הקביעה בדבר קיום יחסי נאמנות – שכן המשיבים עצמם מעולם לא העלו טענה זו, כך שנפגעה זכותם להתגונן מפניה. המבקשים מודעים לכך שאין כל מניעה להעניק סעד הנובע מעובדות כתב התביעה, גם אם העילה המשפטית לא הוזכרה מפורשות על ידי התובע. ברם, הם סבורים שערכאת הערעור לא הייתה רשאית לנהוג בענייננו בדרך זו. שעה שהעילה המשפטית שעליה התבסס בית המשפט לענייני משפחה, למרות שהמשיבים לא הזכירו אותה, נדחתה – היה על בית המשפט המחוזי להימנע מדחיית הערעור על בסיס עילה משפטית נוספת שלא הטענה, ולהחזיר את התיק להשלמת הבירור הראייתי בערכאה הראשונה. על פי השקפתם, הדרך שבה צעד בית המשפט המחוזי פוגעת בזכות הגישה שלהם לערכאות – שכן בהליך הערעור לא ניתן עוד להביא ראיות, לחקור את העדים הרלוונטיים ולהתמודד עם קו הטיעון החדש. בהעדר הלכה לגבי האופן שבו יש לנהוג במצב כזה, הרי שבקשת רשות הערעור מעוררת שאלה משפטית עקרונית, המצדיקה, לטעמם, מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

במישור הפרטני, המבקשים טוענים כי חומר הראיות, וממצאי עובדה של הערכאות הקודמות, שוללים את חלופת יחסי הנאמנות – ומעידים כי בית המשפט המחוזי התבסס על קונסטרוקציה שגויה. לדידם, ניתוח מדוקדק של כוונת הצדדים מלמד כי לפנינו סיפור פשוט למדי: לרגל נישואי המבקשים, בשנת 2003, הוריה של מבקשת 2 – הלא הם המשיבים בהליך דנן – העניקו לבני הזוג במתנה את הסכום הדרוש לרכישת חלקם במגרש ובניית יחידת דיור במקום. ההסכם המאוחר אינו מעיד, אפוא, על יחסי נאמנות שנוצרו עשור קודם לכן, כי אם על ניסיון פסול של המשיבים לחזור בהם מהמתנה, על רקע המשבר המשפחתי שנוצר סביב מעשיו של מבקש 1. מכל מקום, המבקשים סבורים שמדובר בהסכם למראית עין, שעומדות להם עילות ביטול כלפיו – וממילא, לא ניתן לייחס לו משמעות כלשהי. בנסיבות אלה, הם מבקשים לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהחזיר את הדיון לערכאה המבררת שתוכל לבחון את הסוגיה מחדש, לאור הקביעה שאין לפנינו מתנה על תנאי.

3.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, לפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הכללים המתווים את שיקול הדעת של בית המשפט בשאלת ההסתמכות על עילה משפטית שלא הוזכרה מפורשות בכתבי הטענות מעוגנים היטב בפסיקה (החל בע"א 767/77 בן חיים נ' כהן (29.11.1979), שהזכירו המבקשים, ועד ע"א 11771/04 לשכת עורכי הדין בישראל נ' הארגון הבינלאומי של עורכי דין ומשפטנים , פסקאות 20-21 (22.1.2007) (להלן: עניין הלשכה ), וע"א 8963/14 נעאמנה נ' בדארנה , פסקה 15 (12.7.2016)). הנחת היסוד היא כי בית המשפט אינו יכול לסמוך על עובדה שלא נטענה, שכן "אלמלא כלל זה, עלול למצוא המשיב את עצמו מפסיד במשפט על סמך טענות עובדתיות שלא היה באפשרותו לצפות מראש" (ע"א 6157/08 אסמאעיל נ' מילאדי , פסקה 10 (5.9.2011)). אולם –

"מקום שלפני בית המשפט מערכת עובדתית המגבשת זכות לצד אחד וחובה למשנהו, וככל שעובדות אלה נטענו מתחילה, נימוקיו המשפטיים יכולים להיות שונים מאלה שהועלו בתביעה, ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן" (רע"א 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ , פסקה יא (23.10.2012)).

הבחנה בסיסית זו יפה גם ביחס לערכאת הערעור. תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "בית המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית המשפט לפי תקנה זו" – והדברים יפים שבעתיים ביחס לדחיית ערעור על בסיס טענות שלא הועלו (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 339-340 (מהדורה שלישית, 2012), והשוו לדין הנוהג ביחס להעלאת טענות חדשות בערעור על ידי הצדדים – המבחין גם הוא בין טענות עובדתיות חדשות לטענות משפטיות [ע"א 2962/13 חברת רהיטי פורת בע"מ נ' מסיקה , פסקה 5 (5.10.2014); ע"א 1804/05 אלוני נ' פקיד שומה כפר סבא , פסקה 22 (31.1.2008); ועע"ם 6131/17 מוניות שמשון בע"מ נ' רכבת ישראל , פסקה 40 (18.2.2018)]).

4.

הנה כי כן, השאלה האם היה בידי ערכאת הערעור להתבסס על קונסטרוקציית הנאמנות נושאת אופי יישומי גרידא, ואין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אמנם, המבקשים סבורים כי נדרשת הכרעה עקרונית בשאלה האם הכללים שהוצגו לעיל חלים "במקום בו יש שתי עילות שונות שלא נטענו" – אלא שאין בבקשה כל נימוק העשוי להצדיק הבחנה בין המקרים.

אכן, הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על קונסטרוקציית הנאמנות, מבלי להעניק למבקשים הזדמנות להשלים את טענותיהם בעניין, מעוררת קושי (ראו עניין הלשכה , פסקאות 23-24). עם זאת, בנסיבות העניין אין לומר שמדובר בעיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור – שהרי בשני גלגוליו הקודמים של ההליך ניתנה למבקשים הזדמנות להתמודד עם הראיות שעליהן ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו, ולהתייחס למכלול ההיבטים שלהן. יתר על כן, כבר בכתב התביעה (המצורף כנספח ב' לבקשה הנוכחית) טענו המשיבים כי "הצדדים הסכימו [שהמשיבים] יממנו את בנית הבית עד לסיומו, [כשהמבקשים] מתחייבים כי הבית כולו, ללא יוצא מן הכלל, יהיה שייך [למשיבים] למרות שהרישום הפורמאלי נותר על שם [המבקשים] וזאת כל עוד לא שילמו הנתבעים את עלותו" (פרק ב, פסקה 4.יא). אמנם, לא נעשה שימוש במונח המפורש "נאמנות", אך די באמור כדי ללמד שקונסטרוקציה זו לא נחתה על המבקשים כרעם ביום מתן פסק הדין בערעור – וכי היה בידיהם להתייחס אליה כבר בפני הערכאה הראשונה.

5.

זאת ועוד, המבקשים שטחו בהליך הנוכחי את השגותיהם על הנמקתו של בית המשפט המחוזי – אך אומר כי גם לגופם של דברים לא עלה בידיהם להצביע על עיוות דין שנפל בתוצאה אליה הגיע. בהקשר זה, אציין בקצרה כי, בניגוד לטענה העוברת כחוט השני בבקשה הנוכחית, אין סתירה בין קיום נאמנות בתקופת הביניים שעד מילוי התחייבות המבקשים ובין העברת הזכויות לידיהם לאחר מילוי התחייבויות אלה – כמפורט בפסקה 28 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.