בע"מ 363/17 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיא י' שבח והשופטים ש' שוחט ו י' אטדגי ) מיום 11.12.16 בעמ"ש 33256-02-15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (השופט י' שקד) מיום 21.12.14 בתמ"ש 6710/04. ענייננו במחלוקת רכושית בין בני זוג, אשר הוכרעה במסגרת פסק דין שניתן על דרך הפשרה, מכוח סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. הבקשה משיגה על הכרעת בית המשפט לענייני משפחה, לאחר שנדחה ערעור המבקש בבית המשפט המחוזי.

רקע והליכים קודמים

ב.

במסגרת תביעות רכוש הדדיות, ביקשו המבקש והמשיבה מבית המשפט לעניינני משפחה, לאחר שיג ושיח, ליתן פסק דין על דרך הפשרה בסכסוכים ביניהם. כעולה מהחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 29.5.14, כך נאמר, בין היתר, בהסדר אותו הגישו הצדדים לבית המשפט לעניין זה:

"באי כוח הצדדים מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד, כי הגיעו להסכמה לפיה בית המשפט הנכבד ייתן פסק דין לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט בנכסים, שבין [המבקש] ל[משיבה], בכל המחלוקות והתיקים שבין הצדדים, ואשר מצויים בבית המשפט לענייני משפחה... " (ע' 790 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.14).

בהמשך קבע בית המשפט כלהלן: "מובהר בזאת, כי בית המשפט יכריע בכל טענות הצדדים האמורות, כפי שמפורט בכל כתבי בית הדין, ובתצהירים המצויים בפניו". עוד יצוין, כי כעולה מפרוטוקול הדיון, ההחלטה ניתנה לאחר שהובהר שפסק הדין על-דרך הפשרה לא יהא מנומק, אולם יתיחס לכל אחד מהנכסים למעט כאלה שהוחרגו. עוד הבהיר המותב כי אף שיסודות הפשרה נטועים בדין, זו תהא מבוססת בנוסף גם על אלמנטים של פשרה, שיקול דעת וצדק (ע' 787-786 לפרוטוקול הדיון מיום 29.5.14).

ביום 21.12.14 נתן בית המשפט את פסק דינו, במסגרתו הוכרעה חלוקת הרכוש בין המבקש והמשיבה – רכוש לא מעט, בלי עין הרע חלילה – כל פריט בנפרד, לרבות מספר חברות, נכסים וחובות; לצד כל פריט נרשמו אחוז אחזקותיה של המשיבה בו, ולצד חלק מהפריטים נקבע כי אלה לא יאוזנו במסגרת איזון המשאבים. בין היתר נאמר "כל נכס ו/או זכות ו/או חוב ו/או חבות אשר לא יפורטו במפורש

(הדגשה במקור – א"ר) בפסק דין זה יוותרו באחריותו של הצד שעל שמו הם רשומים, בין לזכויות בין לחובות". וכן נאמר, כי "יש לקרוא פסק דין זה כמקשה אחת, שכן נעשו איזונים בין סעיפים שונים, שאך טבעי שלא פירטתי בעניינים אלו בגוף פסק הדין".

ג.

המבקש עירער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בטענו כי זה חרג מגבולות איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן חוק יחסי ממון ) וכן מהסכמת הצדדים, וכי לא היה בית המשפט מוסמך ליתן לצד כלשהו בגדרי נכס פלוני יותר מאשר תבע, אלא להכריע במרחב שבין טענות המבקש לטענות המשיבה. בתוך כך נטען, כי יש לפרש את אחוזי האחזקות שנפסקו לטובת המשיבה בכל נכס כאחוזים מסך התובענה שהוגשה ולא מתוך שווים הספציפי, וכן כי בית המשפט הכליל באיזון המשאבים נכסים שאותם זנחה המשיבה בטענותיה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. השופט שוחט מצא, כי עיון בפסק הדין מעלה שחלק מן הנכסים נשוא העניין אוזנו באופן שויוני, חלקם באופן לא שויוני לטובת מי מהצדדים וחלקם לא אוזנו כלל, ומכאן מצא כי האיזון בכללותו אינו חורג מהסמכת הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה. כן צוין, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח את טענתו, שהמשיבה זנחה את טענותיה לגבי חלק מן הנכסים אותם הכליל בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו. וכדברי השופט שוחט "בית המשפט קמא בנה, אפוא, על פי שיקול דעתו ותוך שנתן דעתו, כך לדבריו, על כל טענות הצדדים עצמם ועדויות העדים מטעמם, בנין שלם, שלטעמי אינו חורג מהסכמת הצדדים, שהוצאת אבן אחת הימנו תביא להתמוטטות האיזון הפנימי ותאלץ בנייתו של בניין חדש" (פסקה 8 סיפה). סגנית הנשיא שבח הדגישה, כי עולה מפסק הדין שבית המשפט לענייני משפחה לא מצא לפרש את המונח נכס כדרכו של המבקש, דהיינו כאחוזים מסך התובענה שהגישה המשיבה, אלא פשוטו כמשמעו – כאחוזים משווי הנכס כולו. נאמר כי נקבע בבית המשפט קמא "שנכסים מסוימים לא מעטים שנתפסו על-ידי המשיבה אינם בני איזון, כי בחלקים מסוימים תקבל חלק קטן הנופל ממחצית ולגבי מיעוטם מצא לזכותה בחלק הגדול ממחצית. זוהי טיבה של פשרה"; וכן כי לא הוכחה טענת המבקש לגבי חריגה מסמכות. השופט אטדגי סבר אף הוא, שכונת בית המשפט קמא באמרו "נכס" היתה שווי הנכס כולו ולא שווי הזכויות של אחד הצדדים.

הבקשה

ד.

טענתו המרכזית של המבקש, בדומה לטענתו בפני בית המשפט המחוזי, היא כי פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה חרגה מהסכמת הצדדים; כך, שכן במסגרת הפשרה פסק בית המשפט לענייני משפחה למשיבה אחוזי בעלות גבוהים בנכסים שונים מאלה להם היא זכאית לפי חוק יחסי ממון, ובחלק אף קיבלה אחוזי בעלות למרות שזנחה טענותיה לבעלות בהם בכתב תביעה מתוקן שהוגש ביום 7.7.11. מכאן נטען, כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ו"לתקן", כך נאמר, את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בהתאם לטענות המבקש; ואולם יוער כבר כאן, כי משמדובר בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, נדמה שלא הובהר די הצורך כיצד ניתן לבצע תיקון זה לאמיתו חלף ניהול ההליך מראשיתו.

דיון והכרעה

ה.

לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של בתי המשפט בהליכים עד כה, לא מצאתי להיעתר לה. הלכה היא כי רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת בבית משפט זה במשורה, בעניינים המעלים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. ענייננו אינו מעלה, ואף אינו נטען כי הוא מעלה, שאלה מעין זו; כל כולו תחום לנסיבות הפרטניות של המקרה, מקום שההלכה הכללית בסוגיה שבמחלוקת – סמכותו של בית המשפט לפסוק הן על פי הדין הן על פי שיקולי צדק נוספים, בפסקו על דרך הפשרה מכוח סעיף 79א(א) – נקבעה זה מכבר, ולא הועלה טעם לשנותה (ראו למשל ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ ואח' נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה , פ"ד נג(1) 337 (1999) (להלן עניין אגיאפוליס ); רע"א 4044/04 בוקרה נ' סגל פ"ד נח(6) 894 (2004) (להלן עניין בוקרה )). התערבות ערעורית בפסקי דין של פשרה היא - מעיקרא - מצומצמת עד מאוד, וגלגול נוסף הוא נדיר ביותר.

ו.

אף לגופם של דברים התקשיתי להיעתר לטענות המבקש, המנסה לעקר במידה רבה את טיבה של הפשרה, משלא מצא אותה בדיעבד לטעמו. לטענת המבקש כאמור, משביקשה המשיבה איזון משאבים בנכס מסוים, זכאית היא, מכוח חוק יחסי ממון, לקבל לכל היותר 50% מחלקו של המבקש בו, ולכן לא יתכן שנפסק לה לבסוף, במסגרת פשרה, סכום העולה על כך. פרשנות מעין זו, כך סבורני, אינה עולה בקנה אחד עם ההסמכה הרחבה שהעניקו הצדדים לבית המשפט לענייני משפחה כאמור בהחלטה מיום 29.5.14. כאמור, הצדדים הסמיכו את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה "בכל המחלוקות והתיקים", ובית המשפט הבהיר, ברחל בתך הקטנה, כי הפשרה עלולה לחרוג מן הדין משיקולי פשרה, שיקול דעת וצדק – והרי זהו טיבה של פשרה, המשלבת את הדין עם שיקולי צדק נוספים; בגדרה, "בית המשפט רשאי לסמוך את פסק דינו על שיקולים שבדין או על שיקולים לפנים משורת הדין, הכל על פי שיקול דעתו" (ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי 508 (מהדורה שלישית, 2012); וראו גם עניין אגיאפוליס , בעמ' 349, שם אומר השופט טירקל "ראה בית המשפט לטוב לפניו ישקול רק - או בעיקר - שיקולים שבדין; ראה לטוב לפניו, ישקול רק - או בעיקר - שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה, במידה היפה בעיניו". כדברי הרמב"ם, "מצוה לומר לבעלי הדין בתחילה, בדין אתם רוצים או בפשרה"

( רמב"ם, סנהדרין כ"ב, ד')

וכן ( שם , ו') "יפה כח פשרה מכח הדין" ; ללמדנו, בין היתר, כי הפשרה והדין לאו דווקא חד הם, ונדמה שהדבר בגדר פשיטא; ראו אף רע"א 682/07 לבייב נ' גילר , פסקה י"ב(4) (2007)). בעניין בוקרה הנזכר נזדמן לי לומר כך:

"לדעתי, אכן ככלל החלטת פשרה בראייתן של הבריות היא במיצוע כזה או אחר (לאו דווקא באמצע ה'גיאומטרי' או ה'אריתמטי'), ורוב הפשרות היו כאלה מימות עולם וכך יהיו מן הסתם גם בעתיד. זו גם משמעותה הלשונית הבסיסית של הפשרה. המילון העברי גור מגדיר פשרה כ'משפט שלום בין בעלי דין, התרת סכסוך וטענות ותביעות בין רבים וניצים על דרך ממוצע ושווי, שכל אחד מוותר על זכויותיו'. אין בכך כדי לסתור כל עיקר התחשבות בדין המהותי, שהרי מבקש בית המשפט לעשות צדק והדין המהותי אמור הוא מטבעו לשקף צדק"; ראו שם גם על הפשרה במשפט העברי (עמ' 899).

מכאן, בכל האמור לנכסים שנתבעו בכתב התביעה, אינני מוצא כי בית המשפט היה מוגבל באיזון הבעלות בכל אחד מהם בנפרד ובחלוקה שויונית בהתאם להוראותיו של חוק יחסי ממון; מה גם – והדברים נזכרים בחוות דעתם של השופטים שבח ואטדגי בבית המשפט המחוזי – שחוק יחסי ממון מאפשר לבית המשפט לערוך איזון שאינו שויוני בנסיבות מסוימות (סעיף 8(2) לחוק), גם ללא הסכמת הצד שכנגד. ער אני לכך שהמבקש טוען כי סעיף 8(2) לא עלה בהליך לבית המשפט, אך לדידי הדבר משני, והעיקר הוא מסגרת הפשרה.

ציפייתו של המבקש כי בית משפט זה "ישכתב" את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, קרי, ייכנס בנעליו וישוב להידרש פרטנית לכל נכס, אינה בגדר האפשר. אין זה תפקידו של בית משפט זה ואין בידו הכלים לכך, ועל כן אין גם אפשרות להיעתר לזאת. מעבר לצורך אציין, כי אשר לנכסים שלגביהם נטען כי המשיבה זנחה את טענתה לבעלות בהם, בית המשפט המחוזי קבע באופן פוזיטיבי כי לא כך פני הדברים (ראו פסקה 10 לפסק דינו של השופט שוחט). פרט לטענה כללית כי מדובר בקביעה שגויה, לא ביאר המבקש במדויק באילו נכסים מדובר, ולא הראה היכן במדויק ויתרה המשיבה על טענותיה לבעלות בהם. ברי, כי לא די בטענות בעלמא כדי להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי, קל וחומר בגלגול שלישי.

ז.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.