בע"מ 3719/12 פלוני נ. פלוני

בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטים אברהם אברהם, יונתן אברהם, דני צרפתי) בעמ"ש 5517-12-11 שניתנה ביום 29.3.12.

1.

בשנת 1999 ערכה אמו של המבקש צוואה, לפיה רק אחד משלושת בניה יירש את כל רכושה, הלא הוא המשיב 1. ביום 14.1.00 נפטרה האם ובהמשך שניים מתוך שלושת בניה – המבקש והמשיב 2 – הגישו לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו לירושת המנוחה, ואכן ב-13.3.00, בהליך שהמשיב 1 לא היה צד לו, ניתן צו ירושה מכוח הדין, לפיו שלושת האחים יירשו את רכוש האם בחלקים שווים. ביום 8.2.04 הגיש המשיב 1 לבית המשפט לענייני משפחה שתי תובענות: האחת לביטול צו הירושה והשנייה לקיום הצוואה שבידו. המשיב 1 טען בשני ההליכים כי העיכוב בפרסום הצוואה נבע מן הרצון למנוע מתח בינו לבין אחיו ומכך שאחיו לא הודיעו לו על קיומו של צו הירושה. כן טען המבקש כי החלטתו להשהות את פרסום הצוואה נבעה מייעוץ שגוי שקיבל מעורך דינו. לעומת זאת, המבקש והמשיב 2 טענו כי לצוואה שהמשיב 1 מציג אין תוקף, והעלו בהקשר הזה טענות שונות, כגון טעות, השפעה בלתי הוגנת, נטילת חלק פסול בהכנת הצוואה על-ידי המשיב 1 ושיהוי בהגשת התובענות. בהחלטתו מיום 21.9.09, בעניין ביטול הצו לירושה, קיבל בית המשפט לענייני משפחה את גרסתו של המשיב 1 והורה לבטל את צו הירושה בכפוף להכרעה בנוגע לצו קיום הצוואה. גם בהחלטה מיום 20.10.11, שעניינה צו לקיום הצוואה, התקבלה עמדתו של המשיב 1 ונקבע כי הצוואה משקפת נאמנה את רצונה האחרון, האמיתי והבלתי תלוי של המנוחה.

2.

המבקש והמשיב 2 ערערו (בשני ערעורים נפרדים שנדונו ביחד) על החלטות אלה לבית המשפט המחוזי. במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי שנערך ביום 22.3.12 משכו – תחילה המשיב 2 ולאחר מכן אף המבקש – את ערעוריהם. ביום 25.3.12 הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי להתיר לו באופן חריג לחזור בו ממשיכת הערעור. בבקשה זו טען המבקש כי החלטתו לחזור מן הערעור התקבלה תחת לחץ ולא מתוך שיקול דעת, והתחושה שלא היה לו את יומו בבית המשפט קשה עליו עד מאוד. בית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו מיום 29.3.12 את בקשת המבקש, מאחר וניתנה למבקש אפשרות לשקול היטב את חזרתו מן הערעור במהלך הדיון. על החלטה זו של בית המשפט המחוזי מוגשת בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

בבקשה טוען המבקש כי עניינו מעלה שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות את מתן רשות הערעור, וביניהן השאלה אם בהליך שמוצאו בבית המשפט לענייני משפחה, להבדיל מהליך שהחל כהליך רגיל, נדרש שבית המשפט ינקוט במשנה זהירות ויוודא שהסכמת בעל דין לחזור בו מערעורו ניתנה מתוך רצון חופשי, ולשם כך יבקש מבעל הדין עצמו, להבדיל מבא-כוחו, להשמיע את הסכמתו, וכן יתעד את הסכמתו בפרוטוקול. כן מעלה המבקש טענה שבעניינו צריך להינתן משקל להערתו של בית המשפט המחוזי, אליו פנו המבקש והמשיב 2 כדי לערער על פסק הדין הראשון שניתן לטובת המשיב 1 בבית המשפט לענייני המשפחה, לפיה יש למבקש "טענות כבדות משקל" (החלטה בעמ"ש 130-09 מיום 31.8.10).

4.

עיינתי בבקשה ומצאתי כי דינה להידחות. הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון ואינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בה ולכן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). עוד אעיר כי ממילא אין מקרה זה מתאים לבחינת השאלה אותה העלה המבקש, שכן, כפי שצוין בהחלטת בית המשפט המחוזי, החלטתו של המבקש לחזור בו מהערעור התקבלה לאחר דיון ארוך והתייעצויות אחדות עם עורכי דינו, אשר חזקה עליהם כי פעלו בהתאם לאינטרס של מרשם והבהירו לו את משמעויות החלטתו (רע"א 8056/01 החברה לביגוד והנעלה נ' אפנת רן לי (לא פורסם, 12.12.01)).

הבקשה, איפוא, נדחית.

משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.