בע"מ 3740/20 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (רמ"ש 50449-01-20; השופטת ו' פלאוט ), אשר הותיר על כנה את החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה מיום 23.12.2019 (תמ"ש 701-05-14; השופטת י' גרינוולד-רנד ), במסגרתה מונה מומחה "לצורך שמאות והערכת חלוקה שווה בין הצדדים", והצדדים נדרשו לשאת בשכר טרחתו (להלן, בהתאמה, ההחלטה ו- החלטת

הערכאה הדיונית ). בית המשפט המחוזי ציין כי "אמנם מצופה היה מבית המשפט קמא כי ינמק החלטתו מיום 23.1.2019", אלא שדי בחומר שהוצג כדי לדחות את בקשת רשות הערעור מטעם המבקשים מבלי להחזיר אליו את הדיון.

מכאן הבקשה הנוכחית, שבליבתה ההנחה כי ההחלטה "הכריעה לראשונה בעניין זכויות הצדדים" במשק המריבה, על יסוד פרשנות שניתנה להסכם משנת 1988 לגבי חלוקת הזכויות בו (להלן: ההסכם ). לשיטת המבקשים, ההחלטה נגועה, אפוא, "בחוסר חוקיות", משום שהיא מורה על חלוקת הזכויות במשק "בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל והדין ובניגוד לפסק הדין בערעור ומבלי שבית המשפט לענייני משפחה כלל דן בפרשנות [ההסכם]". הם סבורים שההסכם מעולם לא העניק למשיבים זכויות שוות במשק, ובכל מקרה לא היה מקום להכריע לראשונה לגבי פרשנותו מבלי לקיים דיון ממצה בעניין בבית המשפט לענייני משפחה. במישור הדיוני, המבקשים טוענים כי נוכח האופי הנחשוני של ההחלטה, ראוי לפעול לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ), ולדון בבקשתם כבכתב ערעור (פסקה 15). לחלופין, הבקשה עומדת, לטעמם, בקריטריונים למתן רשות ערעור בגלגול שלישי – בין היתר, בשל העדר הנמקה בהחלטת הערכאה הדיונית, ולאור טענת פסלות שהם מעלים כלפי מותב בית המשפט המחוזי. בד בבד, הם טוענים כי עמדה להם זכות ערעור על החלטת הערכאה הדיונית, כך שבית המשפט המחוזי חרג מסמכותו כשהכריע בעניין בדן יחיד.

2.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובה, משום שהיא נשענת על תיאור מוטעה של ההחלטות הקודמות בסכסוך המתמשך בין הצדדים. כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי בהחלטתו המנומקת, בפסק הדין שהכריע במחלוקת בין הצדדים (תמ"ש 701-05-14 הנ"ל, מיום 21.1.2018 (להלן: פסק הדין )), ומכוחו ניתנו ההחלטות לגבי מינוי המומחה –

"כבר נתן בית המשפט קמא דעתו לתוכן ההסכם, עת קבע כי ההסכם נחתם כדין, ובהתאם קבע, כי הוא מקבל את תביעת המשיבים לפס"ד הצהרתי, לפיו הצדדים הינם בעלי זכויות שוות במשק וניתן צו עשה לאכוף את ההסכם על המבקשים".

אכן, עיון בפסק הדין מגלה כי המשיבים בהליך דנן עתרו למתן צו "המורה על אכיפת ההסכם בין הצדדים מיום 15.2.88 והמקנה [למשיבים] זכויות שוות במשק ובכל הקשור אליו, לכל דבר ועניין" (פסקה 22), וכי בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעתם "במלואה" (פסקה 141). כלומר, פסק הדין הכריע כי לצדדים זכויות שוות במשק – וזאת, בהתאם להסכם המכיל גם הוראה לפיה "החזקה והשימוש יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים" (פסקה 25). די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענה כי "פסק הדין העיקרי של בית המשפט לענייני משפחה לא הכריע בעניין זכויות הצדדים, אלא רק בשאלת תוקפו של [ההסכם]" (פסקה 59 לבקשה), וללמד שההחלטות מושא ההליך דנן צעדו בתלם שנחרש זה מכבר. ראוי לציין כי בערעור שהגישו בשעתו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ש 12497-03-18; השופטת מ' ברנט והשופטים צ' ויצמן ו- ש' סרחאן ; להלן: הערעור ), טענו המבקשים – בצורה שאינה מתיישבת עם עמדתם בבקשת רשות הערעור – כי "בניגוד לקביעת בית משפט קמא המשיבים לא יכולים להיות 'שווי זכויות' במשק", וכי "בית המשפט קמא 'שידרג' את מעמד המשיבים הרבה מעבר לזכויות שנקבעו בהסכם" (פסקה 25 לעיקרי הטיעון בערעור). גם אם אניח שאין בסתירה חזיתית זו כדי ליצור השתק שיפוטי – ועצם דחיית ערעור המבקשים אינה שוללת השתק כזה (ראו, למשל, בר"ם 8689/14 הוועדה המקומית לתכנון ובניה מגדל העמק נ' מבני תעשיה בע"מ , פסקאות 11-14 (4.5.2015) – היא בוודאי מבליטה את כשלי הטענה כי פסק הדין "שותק" במישור הזכויות (והשוו, ע"א 4438/15 סלמה נ' משטרת ישראל , פסקה 7 (26.2.2017)). הנה כי כן, שעה שהערעור על פסק הדין נדחה, והמבקשים לא ביקשו רשות לערער על כך לבית משפט זה, הרי שלפנינו פסק דין חלוט המקנה למשיבים "זכויות שוות" במשק.

בנסיבות אלה, ברי כי להחלטות המורות על מינוי מומחה "לצורך שמאות והערכת חלוקה שווה בין הצדדים" אופי יישומי גרידא – כך שלא עמדה למבקשים (בבית המשפט המחוזי), ולא עומדת (בהליך דנן), זכות לערער עליהן. במישור המהותי, המשמעות היא שאין לפנינו "מחלוקת פרשנית" המחייבת בירור, אלא רק ניסיון להתכחש לפסק דין חלוט של בית המשפט לענייני משפחה. כפועל יוצא, דין הטענות שהמבקשים מטיחים בקביעות העקרוניות לגבי חלוקת הזכויות במשק להידחות על הסף, משום שאין לאפשר להם לערוך "מקצה שיפורים", ולתקוף פסק דין חלוט שהליכי הערעור עליו מוצו. כמובן, הפסיקתה שעליה חתם בית המשפט לענייני משפחה ביום 31.3.2019 – ובה נקבע, בין היתר, כי "ככל והחלקים בנכס אינם מוחזקים באופן שווה בין הצדדים, כונס הנכסים ידאג לחלוקתם מחדש באופן שווה" – נותנת לדברים משנה תוקף. המבקשים לא השיגו בשעתו על פסיקתה זו, והגם שהזכירו בבקשתם את עצם קיומה (וצירפו אותה כנספח) לא טרחו לפרט לגבי תוכנה – המאשר כי ההכרעה לגבי חלוקת הזכויות התקבלה זה מכבר, וכי לא ניתן עוד לערער עליה במסגרת השגות על ההחלטות הטכניות שלפנינו. לפיכך, אף בהינתן הביקורת של בית המשפט המחוזי על העדר הנמקה ראויה בהחלטת הערכאה הדיונית, בכל מקרה אין בכך כדי לשנות את התוצאה – אשר זכתה להנמקה מקיפה של ערכאת הערעור, הפועלת בגדרי סמכותה לפי סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995.

3.

האם יש בטענות הפסלות כדי לשנות את התמונה? התשובה לכך היא בשלילה. השופטת ו' פלאוט החליטה לפסול את עצמה מלדון בערעור "נוכח ההיכרות עם עו"ד זפרן ז"ל והעבודה כעורכת דין במשרדו בתקופה הרלוונטית" (פרוטוקול הדיון מיום 25.6.2018; נספח 11 לבקשה). ברם, אין דומה דיון בערעור המעורר שאלות הקשורות במסמכים שנחתמו בפני עורך הדין המנוח ואושרו על ידיו – וראו, למשל, עמ' 14 לפסק הדין – לדיון בבקשת רשות הערעור הממוקדת בשאלה האם פסק הדין הכריע בזכויות הצדדים אם לאו, כך שבירורה אינו כרוך בבחינה כלשהי של אותם מסמכים. אכן, בשני המקרים מדובר בהליכי ערעור על הכרעות בית המשפט לענייני משפחה בתיק זהה, אלא שבכך מתמצה הדמיון ביניהם.

4.

אשר על כן, הבקשה – שאינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, ואינה מצביעה על עיוות דין במבחן התוצאה – נדחית. אין צו להוצאות.