בע"מ 384/19 פלוני נ. פלוני

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (עמ"ש 69434-11-17, כב' השופטים ו' פלאוט, צ' ויצמן וי' רוטנברג ), בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (ת"ע 29235-07-13, כב' השופטת א' שטיין ), אשר קיבל את התנגדות המשיבה לקיום צוואתו של אבי המבקש (להלן: המנוח ).

1.

המבקש הינו בנו של המנוח, אחד מתוך שמונה ילדים שנולדו לו מנישואיו הראשונים. המנוח נישא למשיבה בנישואין שניים ביום 28.12.88. ביום 9.3.13 נפטר המנוח והותיר אחריו שתי צוואות: צוואה מוקדמת, מיום 22.7.04, בגדרה ציווה המנוח את כל רכושו למשיבה (להלן: הצוואה הראשונה ); וצוואה מאוחרת, מיום 16.11.11, בגדרה ציווה המנוח את מחצית הזכויות בדירה שבבעלותו למבקש (למשיבה זכויות במחצית הנותרת), תוך הותרת זכות מגורים בדירה למשיבה עד תום חייה (להלן: הצוואה או הצוואה השנייה ).

המשיבה הגישה בקשה לקיום הצוואה הראשונה והמבקש התנגד לבקשה זו, לנוכח קיומה של הצוואה השנייה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המבקש לקח חלק בעריכת הצוואה השנייה ולכן היא בטלה, וזאת מכוח הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), הקובע כדלקמן:

הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה - בטלה.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, והותיר על כנה את הקביעה כי הצוואה השנייה בטלה מכוח הוראת סעיף 35 לחוק. נפסק כי לאחר שמיעת העדויות ובחינת הראיות, "עלו תמיהות" ביחס לנסיבות עריכת הצוואה השנייה, וכי יש לאמץ את מסקנות בית המשפט לענייני משפחה, לפיהן המבקש, המתגורר באותו מושב שבו מתגורר עורך הדין שערך את הצוואה (להלן: עוה"ד ), הוא שהפנה את המנוח לעוה"ד, והסיע אותו אליו (על אף שהוא מכחיש כי עשה כן). המנוח לא הכיר את עוה"ד, ואם הכירו היה זה לפני שנים רבות, לפני שהוא הוסמך כעו"ד, ומבלי שהמנוח ידע על קיומה של הסמכה כזו (אשר אירעה שנתיים לפני מועד עריכת הצוואה). אף עולה מפסק דינו המפורט והמנומק של בית המשפט לענייני משפחה, כי עוה"ד ידע על פרטים שנרשמו בצוואה, שלא היה בידיעת המנוח וכן היו בידיעת המבקש.

עוד נקבע כי

מצבו הרפואי של המנוח בעת החתימה על הצוואה השנייה היה ירוד – הוא סבל ממחלת לב אסכמית, מחלת ריאות חסימתית כרונית, קוצר נשימה הולך ומחמיר עם שיעול, כאבים המחמירים במאמץ קל והוא טופל בחמצן בביתו. למרות מצב דברים זה, שנתמך במסמכים רפואיים, עוה"ד העיד כי מצבו הבריאותי של המנוח עת הופיע בפניו, היה "מעולה, לא היה שום חשד שבחשדות". בית המשפט המחוזי הבהיר כי מעדותו של עוה"ד עולות שתי מסקנות אפשריות: מסקנה אחת היא שהמנוח שהה אצל עוה"ד זמן קצר בלבד כך שעוה"ד לא שם לב למצבו – במקרה כזה מתעורר החשש שמא המבקש היה מעורב בעריכת הצוואה, נתן את כל הפרטים לעוה"ד, והמנוח הגיע רק כדי לחתום על הצוואה, ללא כל קבלת הסבר מניח את הדעת בדבר השלכות ומשמעות חתימתו. האפשרות השנייה הינה כי עדות עוה"ד אינה נכונה – וגם במקרה כזה המסקנה היא כי המבקש היה מעורב בעריכת הצוואה ועוה"ד אך שימש כידו הארוכה.

על בסיס מסקנות אלו, הנתמכות בראיות ובעדויות שונות, נקבע כי המבקש היה מעורב בעריכת הצוואה השנייה, באופן אשר מוביל לבטלותה על-פי סעיף 35 לחוק. יוער כי בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הצוואה בטלה גם משום שאינה תואמת את רצונו של המנוח, אך בית המשפט המחוזי קבע כי אין צורך להכריע בשאלה זו, נוכח בטלותה של הצוואה עקב מעורבותו של המבקש בעריכתה. לצד זאת, העיר בית המשפט המחוזי כי מחצית מהדירה שהייתה בבעלות המנוח ניתנה לו על-ידי המשיבה, כך שקיים קושי לקבל טענה שלפיה המנוח רצה להוריש את זכויותיו בדירה לילדיו שלו, ולא למשיבה ולילדיה. לסיכום, הצוואה השנייה בוטלה בשל מעורבות המבקש בעריכתה.

2.

מכאן הבקשה שלפניי. בפי המבקש שלוש טענות מרכזיות. ראשית, נטען כי בית משפט קמא פירש את סעיף 35 לחוק באופן רחב מדי וכי לא היה מקום לקבוע כי המבקש "לקח באופן אחר" חלק בעריכת הצוואה. שנית, נטען כי ערכאות קמא התעלמו מחוות דעת המומחה הרפואי שמונה מטעם בית המשפט לענייני משפחה, שציין כי אינו יכול להצביע על כל עדות כי בעת כתיבת הצוואה השנייה הייתה פגיעה בצלילות דעתו של המנוח. שלישית, המבקש טוען טענות שונות כנגד מהימנותן של טענות המשיבה בערכאות קמא. עוד נטען כי הבקשה מעלה שאלות משפטיות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים.

3.

דין הבקשה להידחות. בקשת רשות ערעור כשמה כן היא. אין היא מהווה ערעור בזכות. כך ביתר שאת ב"גלגול שלישי" כאשר המתדיין הציג את עניינו בפני הערכאה המבררת ואף בפני ערכאת הערעור בזכות. על מבקש הבקשה ב"גלגול שלישי" להצביע כי קיימת בעניינו שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים, או שמתן רשות הערעור דרוש כדי למנוע עיוות דין. למרות ניסיונו של המבקש לשוות לבקשה נופך עקרוני, עיון בבקשה מגלה כי היא אינה חורגת מעניינם של הצדדים. בכל הנוגע לטענה בדבר פרשנותו של סעיף 35 לחוק, נראה כי מדובר בשאלה מצומצמת העוסקת בתחולת סעיף 35 בנסיבות המקרה הספציפי. ואולם, במסגרת בקשה זו ותוך רגישות לכלל לפיו יש לכבד את רצון המת, יודגש כי אף אם היה מדובר בערעור בזכות, לא היה מקום להתערב בפסקי דינם של בתי משפט קמא.

סעיף 35 פורש על-ידי בתי משפט קמא לפי אמות המידה הקבועות בדין ובפסיקה. ערכאות קמא ביססו את מסקנתם כי המבקש לקח חלק בעריכת הצוואה באופן שמוביל לבטלותה, על סמך מספר ראיות נסיבתיות, ועל התמונה הכוללת המצטיירת מהן, ולא רק – כטענת המבקש – על כך שהוא הסיע את המנוח לעוה"ד (ממצא שאינו, כשלעצמו, מחייב את בטלות הצוואה (וראו ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה , פ"ד נ(3) 338, 348 (1996))) . כך, למשל, הקשר שעולה בין עוה"ד ובין המבקש, שיש להוסיף לו את הממצא העובדתי בדבר הסתרת המבקש את דבר הסעת אביו לעוה"ד, תחת הצגת תכלית הנסיעה כאילו היא נועדה למטרת ניחום אבלים וביקור נכדים. זאת ועוד, כפי שצוין לעיל, נמצא כי העובדה שעוה"ד לא הבחין במצבו הרפואי הירוד של המנוח, מלמדת על כך שעדותו מעוררת קושי, או על כך שהמנוח שהה אצל עוה"ד זמן כה קצר המבסס את המסקנה כי המבקש היה מעורב בעריכת הצוואה והמנוח הגיע אך כדי לחתום עליה. ודוקו: לצורך הכרעה בבקשה זו, אין צורך לקבוע ממצאים פסקניים לגבי המבקש או עוה"ד, ודי לומר כי הראיות שהוגשו תומכות, כנדרש, במסקנה שסעיף 35 לחוק, חל על המקרה. סעיף זה יוצר חזקה חלוטה כי בהינתן מילוי התנאים – דין הצוואה להתבטל.

תכליתו של סעיף 35 היא לשמור על האוטונומיה של המנוח. כיבוד רצון המת, והכלל במשפט העברי שלפיו "מצווה לקיים דברי המת" (הרב אשר וייס מנחת אשר – בראשית , פרשת ויחי, סימן סו, תלה-תלט (תשס"ב); תלמוד בבלי, גיטין יד, ב), משמעותם כיבוד רצונו שלו, ולא של אחר. על כן, במקרה שבו הוראות צוואה מזכות את העד לעשיית הצוואה או את הלוקח באופן אחר חלק בעריכתה – דין הצוואה להתבטל. מצוות המחוקק אינה דורשת הוכחת קשר סיבתי בין פעולות העד והלוקח חלק ובין ההוראה המטיבה עמו. התוצאה היא כי על הנהנה להתרחק מפעולת עשיית או עריכת הצוואה. תוצאה זו מגנה על המצווה ומהווה הרתעה ראויה כנגד מעורבות במלאכת עריכת הצוואה על-ידי גורם שעשוי להרוויח מכך.

כמו כן, לא נראה כי מתן רשות הערעור דרוש על מנת למנוע עיוות דין. יתר טענותיו של המבקש מצויות במישור העובדתי, ולא מצאתי טעם המצדיק סטייה מהכלל הידוע, כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות, נוכח יתרונה של הערכאה המבררת בהתרשמות בלתי ישירה ממכלול העדים והראיות. לכך נוסיף כי מדובר בגלגול שלישי, ולכן מסקנת אי ההתערבות עומדת ביתר שאת. בפרט, אין מקום לקבל את טענתו של המבקש בדבר התעלמותן של ערכאות קמא מחוות הדעת הרפואית של המומחה שמונה מטעם בית המשפט. מעבר לכך שאין הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה, יובהר כי בית המשפט לא פסק שהצוואה בטלה על סמך היעדר צלילות דעת מצד המנוח – ובכך לא קבע ממצא הנוגד את חוות הדעת הרפואית. בטלות הצוואה נשענת, כאמור, על הוראת סעיף 35 לחוק, המחייבת לבטל צוואה אם זו נעשתה לטובת אדם שלקח חלק בעריכתה. הדיון במצבו הרפואי הירוד של המנוח נועד כדי לתת אינדיקציה למידת מעורבותו של המבקש בעריכת הצוואה – הא ותו לא.

4.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.