בע"מ 387/14 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 42672-01-12, כב' השופטים י' ענבר, י' שבח ו- ש' שוחט ). במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן (תמ"ש 38211/01, כב' השופט נ' שילה ), ובוטל חיובה של המשיבה בדמי שימוש ראויים בנכס בו היו שותפים המבקש והמשיבה.

2.

המבקש והמשיבה הם אח ואחות. המשיב הוא בנה של המשיבה. בסוף שנות התשעים החליטו המבקש והמשיבה לבנות יחדיו בית באילת. במהלך הבנייה או בסמוך לה הועבר למבקש, על ידי מי מהמשיבים, סכום של 63,000$. בתום בנייתו של הבית עברה המשיבה להתגורר בו. במסגרת הסכסוך בין הצדדים נוהלו ברבות הימים הליכים שונים וניתנו החלטות רבות. בקצרה יתואר כי תחילה תבע המשיב את החזרתו של סכום זה מידי המבקש. בית משפט השלום בפתח-תקווה קיבל את תביעתו, וחייב את המבקש בסכום של 254,142 ₪ בצרוף הפרשי ריבית והצמדה החל מספטמבר 2000 ועד למועד התשלום (שניתן ביום 6.1.2003, להלן: פסק הדין הראשון ). הסכום לא שולם בעקבות פסק הדין. בהמשך, לבקשת המבקש, ניתן פסק דין הצהרתי הקובע שהמבקש והמשיבה פעלו בשותפות לבניית הבית. לכן כל אחד מהם זכאי למחצית משוויו בניכוי השקעותיהם ומונה רואה חשבון כבורר לשם ביצוע תחשיב השקעות השניים (תמ"ש 38210/01, כב' השופט ש' שוחט ) (להלן:

פסק הדין השני ). בטרם מונה הבורר, נפתח ביוזמת המשיב תיק בלשכת ההוצאה לפועל כנגד המבקש בגין פסק הדין הראשון, שהפך לחלוט. סכום זה תפח ברבות השנים, על פי הנטען, עד לכדי סכום הנע בין 840,000 ₪ לכמליון ₪. בהמשך ניתן פסק הבוררות, לפיו חלקו היחסי של המבקש בהקמת הבית הוא 44%, ולאחר מכירת הבית יקוזזו מרווחיו 63,000$. פסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

עניין דמי השימוש הראויים בנכס, אותם תבע המבקש מהמשיבה, נידון במאוחד עם תביעת המבקש לבטל את ההליך בתיק ההוצאה לפועל, בגין סכום החוב הכולל ריבית והצמדה כאמור. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את שתי התביעות. הוא קבע שהסכום שעל המבקש להחזיר הינו בערך דולרי בלבד. בנוסף, מאחר שלמבקש לבדו ניתן שיקול הדעת באם להשכיר את הבית ומתי למוכרו, והמבקש לא ויתר על זכותו לדמי שימוש ראויים בנכס – זכאי הוא לקבל שכר דירה ראוי בגין התקופה הממושכת בה התגוררה המשיבה בבית, לפי חלקו היחסי כפי שנקבע על ידי הבורר. זכותו זו אף מתבססת על דיני עשיית העושר ולא במשפט.

המשיב ערער על פסק הדין בטענה כי לא היה צד להליך הבוררות ולכן פסק הבוררות לא מחייב. ערעורו נדחה – ועל כך לא הוגשה בקשת למתן רשות ערעור. מנגד, ערעורה של המשיבה כנגד חיובה בדמי שימוש ראויים התקבל מן הנימוקים הבאים: תחילה, נקבע כי מהסכם השותפות לא ניתן לבסס את זכותו המהותית של המבקש לדמי שימוש ראויים. פסק הדין השני קבע אך שמדובר בהסכם שותפות. זאת מבלי שנתקבלה טענת המבקש כי לו בלבד ניתן שיקול דעת מתי למכור את הבית והאם להשכירו עד למכירה, ואף לא נקבע דבר באשר להשתתפות הצדדים בהחזקתו של הבית. יתרה מזאת, נפסק כי המבקש לא זכאי לדמי שימוש ראויים מתוקף דיני עשיית העושר ולא במשפט, משום שהמקרה נכנס לגדרי הפטור הקבוע בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979.

עוד נקבע שההשבה אינה צודקת בנסיבות העניין, היות שבית המשפט לענייני משפחה פירש את פסק הבוררות כך שחובו של המבקש אינו כולל את הריבית וההצמדה שנוספו במרוצת השנים. בכך הופחת – לטובתו של המבקש ולרעת המשיב, אשר נקבע כי הוא והמשיבה חד הם – סכום העולה על דמי השימוש הנתבעים על ידי המבקש. אחרון, המבקש פועל בחוסר תום לב, עת דורש הוא למחוק חוב בסכום רב בידו האחת, ותובע סכום דומה ואף נמוך ממנו מאותו גורם בידו השניה. כך מכוח קל וחומר כאשר החוב אותו מבקש למחוק וסכום התביעה נובעים מהקמת אותו הבית.

נימוק חלופי של בית המשפט המחוזי לקבלת ערעורה של המשיבה התבסס על הצהרת המבקש בפני בית המשפט לענייני משפחה. במסגרת בקשת המשיבים למחיקת תביעת המבקש לדמי שימוש על הסף אמר כי "אני מצהיר לפרוטוקול חד משמעית למען הסר כל ספק שאם במסגרת הבוררות ייקבעו גובה השקעותיי ומחצית הרווח המגיע לי [...] אזי אם יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק אין מקום לתביעתי בתמ"ש 38211/01". צוין בפסק הדין כי לנוכח הבהרת הבורר בפסק הבוררות, שטענות הצדדים – לרבות "טענות מי מהצדדים לריבית והצמדה בגין סכומים שהשקיע בקשר להקמה" – נלקחו בחשבון במקוזז. בנוסף, לנוכח הפחתת מאות אלפי השקלים מחובו של המבקש כלפי המשיבים – התנאי בהצהרת המבקש התקיים. על פסק הדין הוגשה הבקשה הנידונה.

3.

לטענת בא כוח המבקש, יש להיענות לבקשתו מטעמי שיקולי הגינות ומניעת עיוות דין שנגרם לו לעמדתו כתוצאה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתו, הכרעת בית המשפט המחוזי התבססה על טענות אשר לא נטענו על ידי המשיבים, ולמבקש לא ניתנה הזדמנות ראויה להשיב להן. כמו כן, נטען ששגה בית המשפט המחוזי עת קבע שנתקיים התנאי בהצהרת המבקש באשר למחיקת תביעתו לדמי שימוש ראויים בנכס.

בתשובותיהם לבקשה הפנו באי כוחם של המשיבים להליך מכירת הבית למבקש במחיר נמוך משמעותית מהערכת שמאי בית המשפט. הליך שבסופו עתידה המשיבה להיות חסרת כל רווח ממכירת הבית בו השקיעה, והמשיב עתיד להפסיד את כספי ההלוואה שנתן למבקש בשל הליך הקיזוז שנקבע. לפיכך, לעמדתם צדק בית המשפט המחוזי עת פסק לטובתם סעד מן הצדק, גם אם תוך חריגה מנימוקי הצדדים. עוד מדגישים המשיבים כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי התחשב בתמונה הכוללת. באשר להצהרת המבקש משנת 2006 נטען שטענה זו הועלתה בפני בית המשפט המחוזי, ובכך נתן המבקש את הסכמתו מכללא לטענה זו, וכעת מדובר בניסיון לחזור בו מההסדר הדיוני אליו הגיעו.

4.

לאחר עיון בחומר שהונח לפניי, מצאתי כי המקרה אינו מגלה עילה משפטית להתערבות בית משפט זה בגלגול שלישי. העניין אינו מעלה שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. בית המשפט המחוזי נכנס בעובי הקורה העובדתית. סיבה מרכזית לקבלת הערעור על ידי בית המשפט המחוזי היא כי לא יהא זה צודק להפעיל את חוק עשיית עושר ולא במשפט כנגד המשיבים. בכך התבסס בית המשפט על ממצאים שבעובדה בדבר היחסים שבין המבקש, המשיבה והמשיב. עוד ניתח בית המשפט המחוזי את היחס בין הליך הבוררות לבין התביעה הנדונה ומדוע בנסיבות תיק זה ניתן מבחינה דיונית להסתמך על הצהרת המבקש. המבקש לא הצביע על כל טעות משפטית שנפלה בפסק הדין. בית המשפט המחוזי בחן את הסוגיות הרלוונטיות, ואין בכך שהגיע לתוצאה שונה משל בית המשפט לענייני משפחה בכדי להצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור.

לבסוף, יובהר שבית המשפט המחוזי היה רשאי להתייחס להתנהגות המבקש וחוסר תום ליבו בגדר נימוק בהכרעתו.

5.

דין הבקשה להידחות. המבקש יישא בהוצאות ושכר טרחת עורכי הדין של כל אחד מן המשיבים, בסך 5,000 ₪.