בע"מ 3973/17 פלוני נ. פלוני

מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (רמ"ש 20036-01-17, כב' השופטת א' אלון ), שקבע כי אין מקום לבטל החלטה שניתנה בבית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 12010-07-09, כב' הרשם הבכיר נ' זיתוני ), במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לבטל פסק דין בהיעדר הגשת כתב הגנה. עם זאת, ערכאה קמא קבעה כי המזונות שנקבעו יהיו מזונות זמניים עד למתן החלטה אחרת של מותב תלתא בתיק העיקרי.

1.

למבקש ולמשיבה 2 (להלן: המשיבה ) ילד משותף, קטין שנולד בשנת 2003 ונמצא בחזקת האם שמתגוררת בישראל, בעוד האב חי בפלורידה. בשנת 2006 נקבע שיעור מזונות הקטין לסך של 1,950 ש"ח בחודש, בצירוף מחצית מן ההוצאות הרפואיות החריגות. בחודש יולי 2009 הגישה המשיבה תביעת מזונות בשם הקטין בבקשה להגדיל את המזונות החודשיים לסכום של 5,271 ₪ בצירוף מחצית מן ההוצאות הרפואיות החריגות. היא קיבלה היתר להמצאת התביעה למבקש מחוץ לתחום השיפוט על פי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ). בחודש מרץ 2010 – כשמונה חודשים לאחר שניתן היתר ההמצאה ומבלי שהוגש כתב הגנה – ניתן פסק דין שחייב את המבקש לשלם מזונות לקטין בסכום המבוקש (להלן: פסק הדין השני ).

בתאריך 2.9.2016 – למעלה משש שנים מעת מתן פסק הדין השני – הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין השני, בטענה כי מעולם לא קיבל לידיו את כתב התביעה, שכן זו נשלחה לכתובת שגויה. בקשה זו נדחתה, כאמור, בהחלטה מפי הרשם הבכיר של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי, במסגרת הדיון בבקשה לרשות ערעור מפי המבקש, אמנם מצא פגמים בדרך ההמצאה, אך קבע כי המבקש ידע על פסק הדין השני לכל המאוחר החל מפברואר 2012. זאת, מכיוון שהוא ניהל הליך משפטי בפלורידה נגד בקשת המשיבה לאכוף את פסק הדין האמור. על אף ידיעתו בדבר פסק הדין השני, המבקש השתהה שנים רבות עד שהגיש בקשה לבטלו. על כן, הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה ברובה, אך התקבלה ביחס לנקודה אחת. נפסק כי המזונות האמורים יהוו מזונות זמניים, והמבקש יחויב לשלמם באופן רטרואקטיבי החל מחודש פברואר 2012 ועד למתן החלטה אחרת. מכאן הבקשה המונחת בפניי.

2.

בקשה זו מונה טענות רבות שניתן לחלקן לשלוש קבוצות עיקריות. קבוצת הטענות הראשונה עניינה בדרך ההמצאה של כתב התביעה , ועיקרה הטענה כי ההמצאה לא בוצעה כדין. בהקשר זה נטען כי בית המשפט העדיף באופן שגוי את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה. קבוצה שנייה עוסקת בסעד הזמני שהוענק על ידי בית המשפט המחוזי בדרך של קביעת מזונות זמניים . לפי המבקש, משהסעד האמור לא התבקש על ידי מי מהצדדים, אין לבית המשפט הסמכות להעניקו. קבוצת הטענות השלישית מתמקדת בחישוב המזונות , ולפיה לא התקיים שינוי נסיבות מהותי המצדיק את הגדלת שיעור המזונות, וכן ישנם רכיבים שונים בסכום המזונות שאינם תואמים את צרכיו האקטואליים של הקטין.

3.

הטענה הראשונה דינה להידחות, לנוכח הידיעה המבוססת של המבקש בדבר ההליך שהתנהל נגדו בישראל. כלל ההמצאה מעוגן בסיפא של תקנה 402 לתקנות, ולפיו כשנקבעו מועדים לנקיטת הליכים מסוימים, מניין הימים יהיה מיום המצאת המסמכים. זהו הכלל, אך הפסיקה פיתחה ברבות השנים גישה אחרת לפיה במקרים מסוימים יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה (בר"מ 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית , נו(4) 769 (2002)). בהקשר זה אף נפסק כי "ככל שיש בהירות גדולה יותר באשר לעצם הידיעה במישור המהותי, כך יינתן לה משקל אף אם לא מולאה הפורמאליות עד תום" ( בע"מ 4808/04 פלונית נ' פלוני , פ''ד נט(3) 132 (2004)). ביסוד כלל הידיעה עומדים שיקולי צדק. התפיסה מאז שנות ה-90 ועד היום היא כי לא ייתכן שבעל דין אשר בפועל יודע על קיומו של הליך, דינו יהיה כבעל דין אשר אינו מודע להליך, הואיל ומסמכי בי-דין לא הומצאו לו כדין.

כלל הידיעה הועדף אף במקרים בהם התבקש ביטול פסק דין שניתן לנוכח היעדר המצאה כדין (ראו לדוגמא: רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן , נט (2) 440 (2004); רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (4.11.2004);

רע"א 4538/11 צמח נ' גבאי אחד

(3.1.2013)).

אכן במקרנו נפלו פגמים בהמצאה. לצד זאת, נקבע כי מבחינה מהותית המבקש ידע על פסק הדין שניתן נגדו לכל המאוחר החל מחודש פברואר 2012. כך, לנוכח ההליך שניהל בפלורידה כנגד בקשת המשיבה לאכוף את פסק הדין השני. בהתאם לכלל הידיעה כפי שפותח בפסיקה שהובאה לעיל, עולה כי יש משקל ניכר לידיעת המבקש על אודות פסק הדין נגדו.

המבקש גם טען כי ערכאה קמא לא הייתה מוסמכת להורות על תשלום מזונות זמניים. אף דין טענה זו להידחות. לערכאה זו הסמכות לקבוע מזונות זמניים, אם כי פסיקה מסוג זה – בהיותה סעד זמני – מחייבת הפעלת שיקול דעת. תשומת הלב מופנית לנסיבות המיוחדות של העניין, קרי – העובדה כי המזונות נקבעו לפני שנים רבות, וייתכן כי יש צורך לעדכן את הסכום שנפסק. אי לכך, לא נראה שיש הצדקה להתערב במסגרת הבקשה למתן רשות ערעור במסקנה של ערכאה קמא לפיה יש לפסוק על תשלום מזונות זמניים עד לבירור התביעה העיקרית. ברקע, יש להדגיש כי קביעה זו מהווה תוצאה מידתית. היא משקפת הפעלת שיקול דעת שיפוטי. נראה כי בית המשפט המחוזי הגיע, כאמור, להסדר שמאזן בצורה טובה יותר בין האינטרסים של הצדדים השונים, ובכך לקח בחשבון גם את אינטרס המבקש. בנסיבות אלה, אל למבקש להלין על התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, בייחוד כאשר הוא אחראי למצב שנוצר בכך שלא פעל משך שנים רבות כנגד פסק הדין. אף על פי כן, בית המשפט המחוזי היה נכון להורות על ביטול פסק הדין.

אף אין מקום להתערב בטענה השלישית שהעלה המבקש. מבלי לקבוע מסמרות לגבי המשך הדיון שיתנהל, יוזכר כי בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר בתביעת מזונות בשם הקטין. על כן, אין צורך להידרש לשאלה האם התקיים שינוי נסיבות מהותי שמצדיק את הגדלת המזונות. בית המשפט המחוזי אף הבהיר כי המותב שידון בתיק העיקרי יידרש לגובה המזונות ויתאימו לצרכיו האקטואליים של הקטין. על כן, טענות המבקש ביחס לחישוב המזונות נדחות ודינן להתברר במסגרת ההליך העיקרי. לשון אחר – מזונות זמניים כשמם כן הם, וכך במקרה זה, גם לנוכח הדרך שהתווה בית המשפט המחוזי בהחלטתו.

4.

לנוכח התוצאה המאוזנת אליה הגיעה ערכאה קמא והדיון הצפוי להתקיים בתיק זה בהמשך, דין בקשת רשות הערעור להידחות. בהתחשב בתוצאה זו, הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתייתרת. בהיעדר תגובה, לא ניתן צו להוצאות.