בע"מ 4040/16 בע"מ 4040/16

1.

במוקד בקשת רשות הערעור - סכסוך בין המבקשים לבִתם בנוגע למקרקעין שניתנו לבת במתנה בשנת 1989.

2.

המבקשים, תושבי אחת המושבות בארץ, קיבלו זכות לרכישת מקרקעין במושבה, וכרתו עם בתם הסכם לפיו ניתנו לה המקרקעין במתנה. בהיותה "בת ממשיכה" במושבה קיבלה המשיבה, על פי ההסכם עם המושבה ועם הסוכנות היהודית, גם הטבה כספית לצורך עיבוד המקרקעין.

3.

לימים חלתה המשיבה במחלה נפשית, היחסים בין הצדדים התערערו (גם) על רקע שימושה החורג של המשיבה בכספי סיוע שניתנו לה מהמושבה, ולטענת המבקשים הם השתמשו בהונם האישי כדי להמשיך את עיבוד המקרקעין. בעקבות כך דרשו המבקשים מהמשיבה לבטל את רישום המקרקעין על שמה, ולבקשתם היא חתמה על תצהיר שבו נכתב כי המקרקעין לא שייכים לה, וכי הם ניתנו לה על-מנת שתקבל תקציב סיוע בהתאם להסכם עם המושבה. התצהיר נחתם בשנת 2001 ובאותה העת הסתפקו המבקשים בכך ולא פעלו לשינוי הרישום בלשכת רישום המקרקעין. ואולם, בשנת 2010, כשהתחוור למבקשים כי המשיבה מעוניינת למכור את המקרקעין, הגישו נגדה תביעה למתן צו מניעה קבוע שיאסור עליה לערוך כל דיספוזיציה בנכס. טענתם העיקרית הייתה כי הם מעולם לא התכוונו להקנות למשיבה זכויות במקרקעין.

4.

בבית המשפט לענייני משפחה נסב הדיון ברובו על המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים לענין יכולתה הקוגניטיבית של המשיבה להבין את משמעות התצהיר שעליו חתמה בשנת 2001. בענין זה התרשם בית המשפט מחוות דעתה ומעדותה של מומחית מתחום הפסיכיארטיה, ד"ר איזבלה גרינברג, אשר קבעה כי המשיבה לא הייתה בעלת יכולת קוגניטיבית להבין את משמעות החתימה על התצהיר שכן היא הייתה שרויה במצב פסיכוטי. כן שמע בית המשפט גם את משיב 2, אביה של המשיבה, שלעדותו לא ייחס משקל רב, ואת המשיבה עצמה. בהסתמך על כל אלה ראה בית המשפט לאמץ את קביעתה של המומחית לפיה המשיבה לא הבינה את משמעות התצהיר בעת שחתמה עליו, ואף הוסיף וקבע כי המבקשים היו מודעים למצבה הנפשי האמור של המשיבה וחרף זאת דרשו את חתימתה על גבי התצהיר. מכאן פסק בית המשפט כי אין לתצהיר כל תוקף. טענות נוספות לענין היותו של ההסכם משנת 1989 חוזה למראית עין וכן טענות לגבי בטלותו בגין התנהגותה של המשיבה כלפי המבקשים, נדחו אף הן.

5.

המבקשים ערערו על פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את טענתם העיקרית של המבקשים לפיה בית המשפט לענייני משפחה "הלך שבי" אחר מסקנות חוות הדעת של המומחית. נקבע כי עיון בחוות הדעת ואף בפרוטוקול חקירתה של המומחית מגלה תמונה של חוות דעת מקצועית ומפורטת, וכי גם עדותו המתחמקת של משיב 2, שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי היא לא הותירה עליו רושם מהימן, מחזקת מסקנה זו. גם הטענה בדבר היותו של ההסכם חוזה למראית עין נדחתה מהנימוקים אותם מנה בית המשפט לענייני משפחה, ואף הוסף כי המבקשים הסתפקו בעדותו של משיב 2 לצורך הוכחת טענתם זו, ובעקבות הרושם הלא מהימן שהיא הותירה, ברי כי המבקשים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם. ולבסוף, גם הטענה בדבר בטלותו של הסכם המתנה בין היתר בשל התנהגותה של המשיבה כלפי המבקשים נדחתה.

6.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, שבגדרה חוזרים המבקשים על טענותיהם שנטענו בערכאות הקודמות, ובראשן הטענה כי לא היה מקום לאמץ את חוות הדעת של המומחית משזו ניתנה ללא שהמומחית נפגשה עם המשיבה ובהעדר בסיס עובדתי ראוי. כן נטען כי טענה זו מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהיותה שאלה משפטית עקרונית, וכי גם דחייתן של הטענות האחרות מהווה בסיס למתן רשות ערעור וזאת מטעמים של צדק.

7.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן ככלל כאשר מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . הטענות המועלות בבקשה זו הן כולן טענות פרטניות שנבחנו על-ידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור, והן נסבות, רובן ככולן, על נסיבות המקרה הספציפי, ומכאן שאין הן עומדות באמות המידה למתן רשות ערעור כמבואר.

8.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.