בע"מ 4145/20 פלוני נ. פלוני

לאחר שעיינתי בבקשה ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים; גם אין חשש לעיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור. הטענה לזיוף החתימות שהופיעו על גבי מסמכי ההסתלקות, נדחתה הן על הסף, הן לגופה. מסופקני אמנם, האם היה נכון לעשות כדרך שעשה בית משפט השלום, לדחות את התביעה בעילה של שיהוי, בשעה שבית משפט השלום עצמו קבע כי התובעים לא ידעו ולא היה עליהם לדעת על קיומו של צו הירושה, עד שהחלה הבנייה במקרקעין. במצב דברים זה, לא מתקיים ה'יסוד הסובייקטיבי' של עילת השיהוי, ולכך יש השפעה מכרעת על קבלת טענת השיהוי, בייחוד כאשר עסקינן בדין האזרחי (ראו לדוגמה ע"א 8323/17 מדינת ישראל נ' בעהם , פסקה 29 (20.05.2019) ). עם זאת יש לציין, כי דעתו של בית המשפט המחוזי לעניין מודעותם של התובעים – בפועל או בכוח – לקיומו של צו הירושה, הגם שנאמרה בבחינת למעלה מן הצורך, היתה שונה מזו של בית משפט השלום. מכל מקום, התביעה נדחתה גם לגופה, ובכך לא מצאתי מקום להתערבות. מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המבקש לערער על תוקפו של צו ירושה שנחתם על ידי בית דין מוסמך, נושא בנטל השכנוע לצדקת טענותיו. נטל זה – לא הורם על ידי המערערים, כך עולה מפסק הדין של בית משפט השלום, וזאת בייחוד נוכח הויתור מצדם על מינוי מומחה מטעם בית המשפט להשוואת כתבי יד.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.