בע"מ 4181/21 פלוני נ. פלוני

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 7.3.2021 (עמ"ש 56577-06-20, השופטים ס' ג'יוסי , א' אלון ו- מ' דאוד ). בית המשפט המחוזי דחה בעיקרם ערעור וערעור שכנגד שהגישו הצדדים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות מיום 17.4.2020 (תלה"ם 35662-05-17, השופטת מ' לוי ).

2.

מקורה של הבקשה דנן בסכסוך בין המבקש לבין המשיבה, בני זוג לשעבר שלהם שני ילדים קטינים. הסכסוך נסב על הסכם הגירושין שהשניים חתמו ביום 11.11.2015, שאושר בבית הדין הרבני האזורי בחיפה ביום 4.2.2016 (להלן: הסכם הגירושין ).

3.

בתמצית יצוין, כי בהוראות הרלוונטיות של הסכם הגירושין נקבע כי למשיבה מוקנית זכות מגורים לכל ימי חייה בבית שבו התגוררו בני הזוג וילדיהם (להלן:

הבית ), בכפוף למספר תנאים שנקבעו. יצוין כי הבית מצוי בנחלה שהזכויות בה מוקנות להוריו של המבקש. לצד זאת, הודגש בהסכם הגירושין כי אין בכך כדי להקנות למשיבה זכות קניינית מכל סוג בבית, כי מעמדה יהא של "שוכרת", וכי דמי השכירות יעמדו על סך השווה לשקל אחד בחודש.

4.

ביום 17.5.2017 הגישה אמו של המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתרה לסילוק ידה של המשיבה מהבית. האם ציינה כי היא בעלת הזכויות בנחלה שבה מצוי הבית וטענה כי המשיבה מתגוררת במקום שלא כדין. בהמשך לכך, ביום 28.5.2021, הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה כנגד המבקש ואמו ובה עתרה לאכיפה של זכות המגורים שלה בבית בהתאם להסכם הגירושין. לחלופין, וככל שייקבע כי עליה לעזוב את הבית, המשיבה טענה שהיא זכאית לפיצוי כספי המגלם את אובדן זכות המגורים. יצוין כי המבקש לא הגיש כתב הגנה כנגד תביעה זו.

5.

בעיקרו של דבר, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה לסילוק ידה של המשיבה מהבית, בקבעו כי הסכם הגירושין אינו מחייב את אמו של המבקש, וכי אין לראותה כמי שהסכימה להעניק למשיבה זכות מגורים בבית ללא הגבלת זמן. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי המשיבה הייתה למעשה בת-רשות בבית, וכי הרשות ניתנת לביטול. יחד עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעתה של המשיבה ככל שזו נגעה לקבלת פיצוי כספי המגלם את זכות המגורים האמורה. בהקשר זה, בית המשפט לענייני משפחה קבע, בין השאר, כי המבקש פעל בחוסר תום לב והפר את התחייבותו כלפי המשיבה למגורים בבית. על כן, ובהיעדר הגנה מצדו, נקבע כי על המבקש לשלם למשיבה סכום חודשי בסך 3,000 שקלים עד לאחרית ימיה, בכפוף לתנאים שנקבעו בהקשר זה בהסכם הגירושין. כמו כן, נקבע כי על המבקש ואמו לשלם יחדיו למשיבה סכום נוסף בסך של 42,500 שקלים, המשקף מחצית משוויין של תוספות הבנייה שבוצעו בבית על-ידי המבקש והמשיבה לאורך תקופת נישואיהם. לבסוף, בית המשפט לענייני משפחה הטיל על הצדדים הוצאות משפט – על המבקש כלפי המשיבה, ועל האחרונה לטובת אמו של המבקש.

6.

המבקש ואמו הגישו ערעור על פסק הדין האמור, ואילו המשיבה הגישה ערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקש ואמו ואף דחה בעיקרו את הערעור שכנגד מטעם המשיבה וזאת מכוח סמכותו לפי סעיף 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ). בית המשפט המחוזי ציין כי עיקר טענותיהם של הצדדים מופנות כנגד קביעות עובדתיות מובהקות של בית המשפט לענייני משפחה וכי אין מקום להתערב בהן. כמו כן, בית המשפט המחוזי עמד, בין היתר, על כך שהמבקש בחר שלא להתגונן מפני תביעתה של המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה. לבסוף, בית המשפט המחוזי מצא לקבל בחלקו את הערעור שכנגד רק בהתייחס לרכיב ההוצאות, וקבע כי לא היה מקום לחייב את המשיבה בתשלום הוצאות משפט לאמו של המבקש.

7.

בבקשה שבפני, המבקש טוען כי הסכם הגירושין בטל מחמת היותו בלתי חוקי ואף סותר את תקנת הציבור. בהקשר זה, הוא מצביע על כך שההסכם מתייחס לזכות מגורים בנכס השייך לצד ג', כמו גם על כך שהוא כולל חיוב בעל השלכות כספיות כבדות אשר חל עליו כלפי המשיבה למשך כל תקופת חייה. המבקש מוסיף כי בעת החתימה של הסכם הגירושין היה שרוי בלחץ רב ועל כן לא הבין את משמעות הדברים עד תום. לבסוף, המבקש מלין על הקביעות הנוגעות לחיובו בחלקה של המשיבה בתוספות הבניה שבוצעו בבית בזמן הנישואים ואף ביחס להוצאות שהושתו עליו.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. הבקשה נסבה על טענות הנוגעות לתוקפו ולפרשנותו של הסכם הגירושין, בנסיבות הספציפיות הנוגעות לצדדים. לא מצאתי כי היא מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, ואף לא התרשמתי שדחייתה תגרום למבקש לעיוות דין. יצוין, כי איני נוקטת כל עמדה ביחס להיבטים אחרים הנוגעים להסכם הגירושין, שלא עמדו בפני במסגרת הליך זה.

9.

לפני סיום אציין כי בהתאם לתקנה 136(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהתחשב בכך שבקשת רשות הערעור הוגשה על-ידי המבקש בלבד, היה עליו לצרף אף את אמו כמשיבה לבקשה. זאת, בשים לב לכך שהייתה צד להליך בערכאות הקודמות. מכל מקום, נוכח התוצאה אליה הגעתי איני נדרשת לעניין זה.

10.

סוף דבר:

הבקשה נדחית. מאחר שלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות .