בע"מ 4208/19 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 32385-11-18, כב' השופטים ס' ג'יוסי , ח' שרעבי ו א' אלון ) אשר דחה ברובו ערעור שהגיש המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (תלה"מ 63411-09-16 (מאוחד עם ארבעה תיקים נוספים), כב' השופט נ' זיתוני ).

2.

כעולה מפסקי הדין של ערכאות קמא, הצדדים נישאו בשנת 2004 והתגרשו בשנת 2016, ולהם שלושה ילדים משותפים בגילאים 15-10. מאז הגירושין, הילדים נמצאים במשמורת קבועה אצל אימם – היא המשיבה, עם זמני שהות קבועים אצל אביהם – הוא המבקש, שלא כוללים לינה ומהווים כ-3% מזמנם.

בהליך זה מלין המבקש על פסיקת בתי משפט קמא בשלוש תביעות הנוגעות לגירושין: שיעור המזונות (3,594 ש"ח לחודש עבור כל הילדים) – שאותו עותר המבקש להפחית; חיוב המבקש בהחזר הוצאות מחיה עבור התקופה שבין עזיבתו את הבית, לבין הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך לקראת הגירושין – שאותו עותר המבקש לבטל; איזון המשאבים בין הצדדים – שאותו עותר המבקש לערוך באופן לא-שוויוני, באופן שישיב לו סכום כסף שהשקיע ברכישת דירת המגורים של הצדדים.

3.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים אלא שאלות הנוגעות לעובדות המקרה המסוים וליישום הדין בו. כידוע, אין מתערבים בשאלות כאלו בגלגול שלישי. מעבר לכך, קביעות בית משפט קמא הן מבוססות וצודקות במקרה זה, ואינן מגלות טעות מהותית שמצדיקה התערבות מצד בית משפט זה.

עיקר טענות המבקש נוגעות לשיעור המזונות. הלכה ותיקה היא שככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור המזונות שנקבע בערכאה הדיונית, שהתרשמה באופן ישיר מהעדים וממכלול הראיות (ראו ע"א 732/88 קמחי נ' קמחי , פ"ד מג(2) 251, 257 (1989) וההפניות שם). הכלל חל מקל וחומר כאשר מדובר בהתערבות בגלגול שלישי. לא מצאתי כי המקרה דנן מצדיק לסטות מהכלל. הערכת הערכאה הדיונית את צורכי הקטינים – 1,600 ש"ח לכל אחד – נראית, על פניה, סבירה (בהקשר זה, ומבלי להביע עמדה, ראו, ביחס לעלייה ביוקר המחיה בשנים האחרונות, את חוות דעתה של השופטת י' שבח (סג"נ) בעמ"ש 32172-11-17 ש' נ' ש' (10.1.2019)). המזונות חולקו באופן כמעט שוויוני, בהתחשב בכושר ההשתכרות של המשיבה ובאופן חלוקת זמני השהות של הילדים.

המבקש טוען כי אין ביכולתו לעמוד בתשלום המזונות, משום שהוא מצוי במצוקה כלכלית קשה שאינה מאפשרת לו לשכור דירה, ונאלץ להתגורר ברכבו. נתון זה נבחן על-ידי הערכאה הדיונית שקבעה את סכום המזונות בהתאם לכושר ההשתכרות של המבקש, וכן על-ידי ערכאת הערעור שלא מצאה להתערב בסכום זה, ועל כן הוא אינו מצדיק דיון מחודש בסכום המזונות בגלגול שלישי. אף יש מקום להביע תמיהה על טענותיו החוזרות של המבקש בדבר מצבו הכלכלי הקשה לאור נתונים שהוצגו בערכאות קמא – ולא הועמדו במחלוקת – כגון סכום המשכורת שלו, טיסה לחופשה בחו"ל ושכירת דירה במשך תקופה ארוכה, וכן לנוכח ייצוגו על-ידי עורך דין פרטי בשלוש ערכאות, ויכולתו לשלם אגרה ולהפקיד עירבון בהליך זה.

מעבר לכך, לא השתכנעתי מטענת המבקש כי בתי המשפט קמא שגו בכך שלא ראו לנכון להפחית את סכום המזונות, הן בשל קצבת הילדים שמשולמת למשיבה מהמוסד לביטוח לאומי, והן בשל צרכים חופפים של הילדים, המצדיקים להפחית את הסכום הכולל בהתאם לע"א 522/87 ורד נ' ורד , פ"ד מב(3) 599 (1988). בחינת פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מעלה כי קיומה של חפיפה בין צורכי הילדים נלקחה בחשבון: הצורך החופף המרכזי של הילדים – מדור – חושב כרכיב עצמאי הכולל את שלושת הילדים (מחצית משכר הדירה של המשיבה), ולא על-ידי מכפלת הצורך של כל ילד. הצרכים האחרים (למשל ספרי לימוד, בגדים וחוגים) אינם חופפים וחושבו בנפרד.

המבקש מוסיף ומלין על כך שבית המשפט לא לקח בחשבון את הוצאות המדור שלו. בית המשפט המחוזי קבע כי אין לקחת הוצאות אלו בחשבון, משהמבקש טוען כי הוא מתגורר ברכבו. בכך יש קושי – משום שמובן שזהו אינו מצב קבוע רצוי. אולם, טענותיו של המבקש לעניין חוסר יכולתו לשכור דירת מגורים נטענו בעלמא, ולא עלה בידו להוכיח כי אין הוא מסוגל לעשות כן על-פי כושר השתכרותו.

לנוכח כל האמור, לא מצאתי להתערב במסגרת בקשה זו בקביעות בתי המשפט קמא לעניין שיעור המזונות. במאמר מוסגר יצוין כי טענת המבקש, שלפיה המשיבה למעשה מסכימה להפחתת שיעור המזונות משום שהיא מצליחה להסתדר גם במצב הנוכחי שבו הוא אינו משלם לה את מלוא הסכום, היא טענה מוקשית ואף בעייתית שמוטב היה שלא להעלות בנסיבות תיק זה. אין לזקוף לרעת המשיבה את התנהלותה הכלכלית האחראית שבזכותה היא מצליחה לשמור על חשבון בנק מאוזן או את העובדה שהיא נמנעת מלפעול למאסרו של המבקש בשל חובותיו ההולכים ומצטברים.

גם קביעות בתי משפט קמא בסוגיות הנוספות שעליהן נסובה בקשה זו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. הקביעה בדבר החזר ההוצאות התבססה על ממצאים עובדתיים ביחס למשך התקופה שבה המבקש לא השתתף בהוצאות השוטפות וביחס לסכום הוצאות אלו. לעניין איזון המשאבים, מקובלות עליי קביעות בתי משפט קמא כי הנסיבות בכללותן מלמדות בבירור כי הדירה הייתה נכס משותף, שיש לחלק באופן שוויוני; וכי מצבו הכלכלי של המבקש כשלעצמו אינו מצדיק חלוקה בלתי-שוויונית בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973.

4.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.